מכתבך הארוך נגע לליבי עד מאד, ולמרות שהיו לי סיבות רבות לכך – לא יכולתי להתעלם ממנו
ואני רוצה לתת לך מבט אחר – נוסף – שונה..
בעיניי, את הסיבות ל”נפילתך” שאת מתארת באריכות רבה כל-כך, אפשר למקד במשפט אחד ברור :
“…ובכל הזמן הזה נתתי פה ושם גיחה לקבוצה…”
כי אין כמו הקבוצה כדי לשמור עלייך – ואין כמו העולם שבחוץ כדי לשאוב אותנו אל חיקה של ההשתוללות
וכיוון שבתפיסתי, אין עונשים, אין הלקאות, ובכלל משתדלים מאד שלא להביט לאחור..
אני אומר לך – כי אין לי צל צלו של ספק שאת הולכת לעשות זאת שוב – ובענק !!
אין לי ספק כי בתוך זמן לא ארוך תהיי את זו שתתן לנו את הכח לראות את האור – שנמצא לא, אי-שם בקצה המנהרה, כי אם כבר בכניסה, בדלת, זו שאיתה מגיעים לקבוצה ושדרכה עוברים בעזרת הרצון, והמשכה הוא בהתמדה ובאמונה..
ואחרי שתקחי את רצונך ותפרצי איתו את הדלת, את כבר תשאבי פנימה, לבד, ובבטחה,
אל מקום שבו, אין – נמאס לי,
יש רק – כמה כיף לי :
כמה כיף לי להירדם בשמחה אחרי יום מאושר נוסף שעבר עליי
כמה כיף לי שגם כשקריר אני מסרבת לשום סוודר שלא “יעלים אותי”
כמה כיף לי שאני עובדת במרכז הקניון, ואין אחד שמצליח שלא לראות כמה אני..
כמה כיף לי שאמא שלי מסתכלת עליי בגאווה ובשמחה
כמה כיך לי שאני יכולה להכנס לאיזו חנות שאני רוצה, ולמדוד מה שבא לי..
כמה כיף לי לשמוע “את כ”כ יפה שבא..”
כמה כיף לי לא לפספס אף מצלמה שעוברת – אפ' בטעות – בסביבה..
ובכלל – כמה כיף לי שאני נהנית מכל רגע בחיים, ומרגישה שאני, אני היא השולטת בהם – ולא הם עליי..
פשוט כיף לי שהצלחתי להתמודד – וכעת אין שום דבר שגדול עליי …!!
ועכשיו, יקירתי – פקחי את העיניים
ויאלל'ה לקבוצה !, הצלחתך מובטחת – את במרחק נגיעה משם
כי כל מה שעמד בדרכך זה הרצון – ואותו כבר יש לך….
קחי חיבוק גדול ממני
והשיבי לי – בכך שתצאי לדרך..
א.
