אני הולכת קצת לחפור כי אני באמת מדברת ממקום של הזדהות, אמנם לא במסגרת הנוכחית בחלי ממן כי עכשיו אני הולכת כל מפגש ויהי מה! אבל בקבוצות הרזייה קודמות שהייתי בהן בעבר. ממש הייתי מתביישת ללכת לקבוצה אחרי עלייה במשקל, הרגשתי שאני מאכזבת את המנחה ושאולי אני ארד קצת במשקל בבית לפני שאני אחזור ואתקן… אבל זה לא מצליח, את עובדת רק על עצמך.
בסופו של דבר המסקנות שלי הן כאלה:
1) אני אכזבתי רק את עצמי, לא את המנחה. המנחה שלי רואה אלף כמוני. כן, מאד אכפת לה וחשוב לה שתצליחי אבל היא לא פקטור והיא הבנאדם האחרון שצריך להתבייש ממנו, דווקא כי היא מגיעה מהעולם הזה ומכירה את זה הכי טוב והכי מקרוב והיא האחרונה לשפוט.
2) את אולי מתביישת להסתכל למנחה שלך בעיניים, אבל בעיני הרבה יותר לא נעים זה המבטים המרחמים מהמשפחה שלך או החברים שלך או מכרים רחוקים או עמיתים בעבודה, שרואים שעלית במשקל אומרים לעצמם “וואי איזה חבל”, “כמה השמנת”, “איזה פנים יפות אבל השומן…”, “כמה את אוכלת, את לא בדיאטה??”… וכל מיני הערות נחמדות כאלה ונדחפים לך לצלחת וסופרים לך קלוריות. אלה הערות שלדעתי הרבה יותר קשה להתמודד איתן מאשר להסתכל למנחה שלך בעיניים ולדעת שעלית 11 ק”ג. תזכרי שאת לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, גם לא למדריכה שלך, רק לעצמך!
3) נראה לי שאת יודעת שאת לא תרדי לבד בבית ל-72. אני לא מזלזלת ביכולות שלך חלילה, אני חושבת שיש בנות שמסוגלות לרדת במשקל לבד ואני מעריצה אותן, אבל אני יודעת על עצמי שאני לא. אם הייתי נשארת בבית עד שהייתי מגיעה ל-72 ק”ג, יש יותר סבירות שהייתי מגיעה ל-90 ק”ג.
4) השיטה הזו של כשאני אגיע ל-X ק”ג אני אצטרף לקבוצה / אלך לים / אתחיל לצאת לדייטים, היא שיטה נוראית ואכזרית. אני לא מבינה למה למנוע מעצמך משהו שהוא כ”כ חיוני בשבילך!
5) חוסר הנעימות מול המנחה נמשכת בדיוק 45 שניות מניסיון, אח”כ הכל מתאפס, את מתחילה מחדש. נראה לי שאת ההודעה שכתבת לקח לך יותר מ-45 שניות לכתוב. זה באמת בקטנה.
יאללה, תחזרי למסלול, צאי לדרך חדשה ותזכרי שאם עשית את זה פעם אחת את מסוגלת שוב. היום במסגרת של חלי אני הולכת תמיד תמיד תמיד, לא משנה מה העלייה אני הולכת ומתמודדת וזה הדבר היחיד שמצליח להכניס אותי כל פעם מחדש למסגרת! זה שינה לי את כל הקונספט של ההרזייה והפך את התהליך להרבה יותר זורם, קל וסלחני מבחינתי.
