פלמנגו יקרה…
אחד הדברים שלמדתי בתהליך הוא לייצר לעצמי את הרצח בעיניים…אני מייצרת זאת באמצעות נבירה עמוקה בתוך תוכי..למצוא את הדברים המשמעותיים שמפריעים לי וכואבים לי בגלל שאני שמנה…
אני מספרת לך כאן את אחת החוויות הכי כואבות שלי מהילדות..זהו אחד הסיפורים שמאפסים אותי ומזכירים לי למה זה כדאי…
בכיתה ח' יצאה כל כיתתי לטיול השנתי למצדה. כשהגענו לשם וקלטתי שצריך לטפס למעלה ברגל כמעט קיבלתי דום לב. לקח לי 3 שעות לטפס את המסלול הזה כשכל כיתתי למעלה מחכים לי..כל הדרך כעסתי על עצמי, הזעתי, בכיתי, ריחמתי על עצמי, שנאתי להיות שונה..ודמיינתי במוחי כיצד הם צוחקים עליי שם למעלה…כשהגעתי למעלה ראיתי שהם ממש חברים אמיתיים וכולם חיכו לי בסבלנות, בלי לצחוק ובלי כלום, במקום להוקיר להם תודה התעלמתי מהם הלכתי הצידה, ישבתי והתנחמתי בבמבה וקולה..איזה מגעילה הייתי..!
במהלך כל התהליך יום יום הזכרתי לעצמי את הצעדה הזו למעלה למצדה…זה היה אחד מהדברים שהכניסו לי רצח לעיניים, לא מוכנה לעבור זאת שוב…
לפני כמה חודשיים ארגנתי לחברתי הטובה מסיבת רווקות..כחלק ממנה הכנסתי את מצדה כי שם התחלנו להיות חברות…
הגענו לשם ב – 12 בצהריים..49 מעלות חום..הבטנו אחת בשנייה..חייכנו לאתגר בעיניים והתחלנו לטפס…תוך 7 דקות היינו למעלה, בלי רחמים עצמים, בלי כעס, בלי תסכול, בלי שום רגש שלילי, רק כייף וצחוקים וחשיבה חיובית…
כשהגעתי למעלה, על ההר המופלא הזה שמסורת יהודית מטורפת קשורה בו, ניגשתי לקצה הצוק וצעקתי בקולי קולות ממעמקיי גרוני ונפשי..
“אני איה וניצחתי את השומנים !!”
ההד של ההר החזיר לי את מילותיי שלי והטעם שהיה לי בפה היה שווה את הכל…זה הטעם שיש לי עד היום בפה..וזה מה שמחזיק אותי בתוכנית ובדרך החיים הזו…חברותיי שמעו את הצעקה והצטרפו גם כן…”אני דורית וניצחתי את השומנים…”, “אני ליאת וניצחתי את השומנים”..
אז תגידי לי את …זה לא יותר טעים, זה לא שווה את זה? מה הסיפור שלך? מה החוויות שלך? מדוע זה מפריע לך? איזה חיים את רוצה לחיות? חיים של פספוס או חיים של הצלחה והגשמה..?
מאמינה שהתשובות בך, מצאי אותן, הן הכוח האמיתי..
אוהבת
איה