היי לכולם! התגעגעתי מאוד! הייתי עסוקה בבית לאחותי היתה ימולדת, נפגשתי עם חברות יצאתי עשיתי חיים.
הבעיה שנוצרה לי וזאת גם בעקבות כך שלא הייתי בתדלוק ביום שני האחרון שהתרחקתי מהתוכנית מרחק שנות אור ואני מרגישה מיידית שהשמנתי.
בסוף שבוע הזה הרגשתי במיוחד, את חוט השני הטווי ביני לאימי, יחסי אהבה-שנאה – תלות-למרדות – כעסים הדדים שאגורים – לעומת המון קרבה ודאגה.
הזמן קצר לפני העבודה, אני רוצה להכין מרק חלי, ולהקים את עצמי מהר על הרגליים השמנות שלי לפני שיהיה קצת מאוחר אפילו יותר.
אני מזכירה לעצמי שאני בת 26 ולהתגבר זה להשאיר את אמא במקומה הנכבד, ולהזכיר לעצמי שהופרדתי ממנה בלידה – חתכו את חבל הטבור מזמן.
הקשר המסובך והמטענים שלנו, תמיד עברו דרך הצלחת. כמו קרב שליטה, וזה קרב אפשר לתאר אותו עקוב מדם.
הכל פה בגילוי לב, וזאת לדעתי אחת הדרכים להגליד פצע. אני נזקקת לכל האופטימיות שיש בתוכנית על מנת להחלץ ואם אף אאלץ אעשה זאת בעור שיני, להחלץ מהרחמים העצמיים שלי.
כן באמת, הכל קשה לי יותר, לסחוב קניות כבד, לערבב את המרק עם היד הכבדה שלי קשה, קשה לי לנשום כי על הריאות שלי יושב יותר מידי משקל.
אבל – כל דחיפה ואפילו אם קטנה מחזקת אותי – ולבסוף כמו עד עכשיו בקצב שלי, למאמצי יש פרי.
יש פחות משעתיים לצאת – אני רוצה להספיק להכין את המרק ולהגיש שנצחתי את הרחמים העצמיים. וגם כרובית לשים בתנור עוד עכשיו לפני העבודה.
דברים פשוטים כל כך ומורכבים גם יחד.
יש בי הרבה צער על הכמויות האדירות שאכלתי. אבל חשוב לי לזכור שלא עליתי את כל מה שהורדתי ואני עדיין יכולה לחזור לתלם. לעולם לא מאוחר מידי.
אז ככה היתה לי חוויה מכשלת בסופו של דבר, עוגת קצפת במקרר ולא אף דבר אחר לאכול. יכולתי לנסוע לקנות – יכולתי אבל נכנעתי לכעסייה של הגברת השמנה, שתמיד כועסת על אמא שלה, שאינה “אמא” יותר – כמו ש”אמא” מתוארת. אין בית ספר להורים, ואין דרך נכונה להיות כזו, אבל תמיד חשבתי שאת דיי גרועה בזה אמא. גרמת לי להרגיש כנטל עבורך לעיתים, ולפעמים נדבקת אליי כאילו החלפתי את האויר שאת נושמת. כמו שכתבתי בכותרת יחסי אהבה-שנאה והכל דרך הצלחת.
אני אתגבר עלייך. אני אתגבר על עצמי!
ולראשונה,אני -כמעט- בוכה, בעצמי ולא נאטמת למול הכאב הזה.
.
.
