[אלמוני]

אחרי תקופה כל כך ארוכה שאני בתכנית (11 חודשים), אני חייבת לציין שהמוטיבציה שלי ברצפה. אני אוכלת לפי התכנית ומשתדלת מאוד לגוון בעיקר כדי שלא ישעמם לי. מכינה מתכונים שאני אוהבת, אוכלת הרבה ירקות. משתדלת לעשות 3 פעמים בשבוע ספורט (לאחרונה זה טיפה בעייתי בגלל כל החגים)…

אבל באמת, באמת באמת, שאני עושה את הדברים בחוסר חשק. אני אומרת לעצמי מידי פעם את המשפט השובניסטי – יבוא לך.. 😉 אבל וואלה, עדיין לא בא. ואני מתה מפחד שהמשקל הולך לאכזב אותי, ואז בכלל המאמץ הוא סוג של מאמץ שווא.

אז אני באמת תוהה, ושואלת את הרצים למרחקים ארוכים שמסתובבים כאן – מאיפה אתם שואבים כוחות?? ואיך דואגים לשמור על הכוחות האלו ??

[אלמוני]

אני כל כך אוהבת את הפוסטים שלך ונהנית לקרוא איך שוב ושוב את עוזרת כאן לכולם!
וכן, לפעמים גם לחזקים מתעוררים סימני שאלה ותהיות..
אז הרץ למרחקים ארוכים פשוט משחזר הצלחות. איך? דימיון מודרך, פנטזיה על הגי'נס, חשיבה נוספת לפני שפותחים את המקרר.. המחשבות הטובות מגיעות יחד עם הצעידה, אז זה נותן לנו פוש של כמה אנחנו שווים ומה אני מוכנה לעשות כדי לשמר את ההישגים שלי.
ו… חיבוק לסופ”ש נהדר :אוהב:

[אלמוני]

כפיתוש,
אם אני מרתוניסט, את אולטרה מרתוניסטית. עקפת אותי בחודשיים, ויופי לך שהצלחת להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן.
גם לי יש והיו תקופות של דאון. או שאין חשק לדיאטה, או שהמשקל לא יורד. לפעמים אלו היום ימים ולפעמים שבועות.
אבל הפעם אני משתדל לקחת את הכל באיזי. אם לא יורד ולא בא לי ממש לשמור חזק (זה הרי בא בד”כ ביחד) אז לא נורא. שבועיים לתת לעצמי לאכול איזו לחמניה יותר, או קצת יותר פירות יבשים, או רחמנא ליצלן לקחת כמה שוקולדים זה לא סוף העולם. אז הדיאטה תהיה על אש קטנה לכמה ימים בהם לא ארד אפילו גרם. אבל מתישהו יחזור לי החשק ואז אני אתן פוש והמשקל ימשיך לרדת.

אצלי הפידבק מהסביבה נותן המון מוטיבציה. אז אני מצלם את עצמי עם המכנסיים הענקיים של פעם ושם תמונה בפייסבוק. אם אני נפגש עם מישהו שראה אותי לפני שנה ופתאום בקושי מזהה אותי זה בכלל כיף חיים, והם כמובן שואלים ואני מספר.

עוד דרך לחזור בחזרה, אפילו ללא מוטיבציה בשמיים, היא פשוט לעשות את זה באופן מכאני. אני מסתכל בתפריט הדיאטה ועושה בדיוק אחד לאחד. ממש לפני כל ארוחה מסתכל בתפריט ושוקל וסופר הכל. ואז עם הירידה כבר תבוא שוב המוטיבציה.

ודבר אחרון, אני עושה המון ספורט. ובחג הזה למשל לא יצא לי יותר מדי והרגשתי כמו בטטת כורסה. ממש הייתי בדאון מזה. שלשום חשבתי על זה אבל לא עשיתי עם זה כלום. אתמול אמרתי לעצמי “די”, התלבשתי והתחלתי לעשות אימון שרירים. שוב ממש באופן מכני ובלי הרבה חשק. אחרי זה הרגשתי כל כך טוב שבאותו ערב התחשק לי גם לצאת לריצת שיחרור. וזהו, החשק לספורט חזר.

אז לסיכום: מותר לתת לעצמך קצת הפסקה, לסחוט מחמאות מהסביבה, להתחיל להקפיד ממש חזק בלי חשק לכמה ימים וההצלחות כבר יבואו.

ואם בא לך שיחת עידוד, את תמיד יכולה למצוא אותי בפייסבוק, כי שניים ביחד באותה סירה זה תמיד יותר קל.

נ.ב.
רגע לפני שכתבתי לך, התחלתי לכתוב פוסט בדיוק על זה – חזרה לשגרה. בעקבות מה שכתבתי לך מחקתי את הכל והתחלתי מהתחלה. מחר תוכלי לקרוא אצלי בבלוג. אז תודה לך על ההשראה.

[אלמוני]

ההתייחסות לשיטה כמרתון נכונה אולי עד ההגעה למשקל היעד.
אני בשמירה 15 חודשים ובתקופה הזו הפנמתי שמדובר בשגרת חיים .
אדם השומר מצוות לא אומר לעצמו שמדובר במרתון ועוד מעט אפשר יהיה לנוח.
המצוות שלי הן הערובה לבריאות שלי וקיום מצוות התזונה הנכונה זו הדרך שלי לאריכות ימים ולאיכות חיים.
משה

[מאת]

תגובות