[אלמוני]

כל בוקר מתחילה מחדש ולא מתייאשת!
ואז לאחר כמה שעות כאילו כל התהליך שאת נלחמת עליו נשכח
אני מרשה לעצמי לאכול מה שבא כי יש את מחר ואפשר להתחיל שוב מחדש.
אבל המחר הזה נמשך עוד יום ועוד יום ולא עוצר!
איך עוצרים סופית את הדחייה הזו?!
אני כבר מתחילה להגעיל את עצמי!
לא בגלל איך שאני נראית, רק בגלל שאין לי את הכח לשלוט בזה!!!
אוף למה אנחנו לא מצליחים להחזיק את עצמנו ולהתאפק כמו כל הרזים למיניהם שבכיף לא יאכלו מהעוגה ובכיף יוותרו על התענוגות?! :עצוב:

[מאת]

תגובות