[lee maman]

שלום לכולם ובעיקר לכולן….
אתן לא מכירות אותי אבל אני מכירה אתכן היטב, כן, אני אחת מאלה ששואבת כוחות מלהיות “זבוב על הקיר” בשיחות שלכן…
אני נכנסת לפורום לעתים קרובות רק על מנת להיווכח שבמלחמה שלי נגד השומן אבל בעיקר נגד עצמי אני ממש אבל ממש לא לבד….אני חייבת לפרגן לכן על האהבה והדאגה העקבית שלכן אחת לשניה ועל החברויות האמיתיות שנוצרו כתוצאה משותפות הגורל הזאת (או בשמה המוכר יותר בקרב משתתפי חלי “מחלת השמנת”) הרגשת ה,ביחד” הזאת מחממת את הלב…..
אז הסיבה שהחלטתי לצאת סוף סוף מהמחבוא שלי(גם אם לא עד הסוף) ולכתוב באתר היא מפני שבחדשים האחרונים אני מרגישה שאני נמצאת בתוך אמבטיה עמוקה שדפנותיה מרוחות בשמן וכמה שאני לא מנסה לטפס אני פשוט מחליקה בחזרה למטה…
יש לציין שאני כבר די הרבה זמן בתכנית ובשמירה (סיבוב שני)
ובדיוק בזמן הזה בשנה שעברה עזבתי את חלי (טעות!!!!!!!!)
ואני חוששת שההיסטוריה מתחילה לחזור על עצמה…..
אני זוכרת כמה קשה היה לחזור לקבוצה כמה קשה היה להסתכל ל”גולם” בעיניים לראות את המספרים עולים מעלה מעלה המחשבה המייאשת של “איך ובשביל מה זרקת את העבודה הקשה שלך לפח”
אבל גם כל אלו לא עוצרים בעדי מלאכול כאילו אין מחר…. אני יודעת יודעת יודעת שזה לא שווה את זה אבל ברגע האמת כשנופל עליי בולמוס אכילה זה כאילו שאני נכנעת לו בלי אפילו לתת לו פייט אמיתי (שכל כך לא אפייני לי….) אני זוכרת את עצמי בתחילת התכנית , היה לי כזה רעל בעיניים הייתי כמו לייזר שטס בדיוק מקסימלי לעבר המטרה שלו בלי תירוצים בלי התבכינויות…..התקופה הכי טובה בחיים שלי…. אבל החכמה היא הרי לא לרדת החכמה היא לשמור ודווקא עכשיו כשהקרב האמיתי מתחיל (או ממשיך בעצם) ואני צריכה את עצמי הכי חזקה אני מרגישה שאני דועכת…. אני רוצה את הרעל שלי בחזרה את שמחת החיים, אני רוצה להתמכר לגולם לא להימנע ממנו…..אני כל כך אוהבת לצחוק…צחוק אמיתי שגורם לבטן לכאוב ואני יודעת שבעולם מושלם לדברים האלה לא צריך להיות קשר למשקל אבל בעולם שאני חיה בו שרחוק משלמות הכל מתחיל במשקל ואם אני לא שולטת אני דועכת!
אני מתגעגעת לעצמי…אני לא רוצה לתת לצרות של חיי היומיום (שאמנם נפלו עליי קצת חזק לאחרונה אבל ברור לי שיש לכולם) להגדיל לי את מידת המכנסיים….
זה מצחיק….אפילו תוך כדי כתיבת מלים אלו אני הרי יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי להוציא את עצמי מהמערבולת השחורה הזאת,אז למה לעזאזל זה כל כך קשה??????
נראה כאילו כל פעם שהולך לי מתעורר בי הקול הקטן הזה שמתחיל ללחוש לי באוזן “הולך לך יותר מדי טוב לאחרונה לא מגיע לך הרגשה טובה לכי תאכלי משהו….) וככה מתחילות להן מערבולות נוראיות של אכילה גרוטסקית של כל מה שיש בסביבה(ולצערי הרב אני סוג של מקגייור במטבח מייצרת מעדנים משמינים מגזרים ומלפפונים כמו שהוא בונה רדיו מקופסת קרטון…) שהקשר ביניהן לבין שפיות מקרי בהחלט! ואני נוכחת כל פעם מחדש שצדק מי שאמר שאנחנו האויב הכי גדול של עצמנו….
זה הזמן לציין גם שאני עושה תכנית מושלמת מודדת כפיות שותה המון המון מים (ואפילו בתהליכי גמילה מממתיקים ומשקאות דיאט)
עושה המון ספורט (מתוך אהבה אמיתית לא כי אני חייבת….בחיי)מגיעה לכל מפגש (שהוא כרגע חבל ההצלה היחיד שלי…)
אבל אם לצטט את אביב גפן “השדים באים בלילה, קולעים צמות מהכאב, זה רק הלב שכואב לך, אל תדאגי זה רק הלב….”)
אף אחד מהקרובים אליי לא מודע לדברים האלה (אני גרה לבד ככה שאין בעיה להסתיר התקפי אכילה באמצע הלילה…)ועל המשחק שלי כבר הייתי צריכה לקבל אוסקר או שניים….אנשים שמכירים אותי מסרבים להאמין שמאחורי החזות מלאת הביטחון השנונה והמצחיקה עומדת ילדה קטנה אבודה וחסרת ביטחון שמרגישה לפעמים שבקרב בינה לבין החיים,החיים מנצחים מדי פעם….
אני רוצה את עצמי בחזרה, תגובות?????????????

[מאת]

תגובות