זה פשוט קטע כזה שאולי נובע מחוסר ביטחון עצמי או חוסר אמונה שאני מצליחה.. כאילו אני כן מאמינה ביכולת שלי להצליח.. אבל כשהחיים מראים לי הוכחות אני מתקשה להאמין שבאמת הצלחתי… כאילו מה שעבר לי בראש באותו רגע זה קול נוסף של ילדה מעפנה שרק ניסתה לערער אותי ואמרה לי כזה ” יאללה מה את משחקת אותה שבעה אחרי כמה ביסים.. עד לא מזמן ירדת על בגט כזה כמו כלום והיית אוכלת מכל התוספות”.. משהו לעגני כזה.. מזלזל בעצמי… ולרגע זה היה נראה לי מוזר שבאמת שבעתי ולא רציתי להבין את התדר שהגוף שלח למוח והמשכתי לאכול עד שסבלתי… :עצוב: :עצוב: :עצוב: עכשיו כשאני חושבת על זה זה אפילו מלחיץ אותי קצת שאני לא מצליחה להקשיב לגוף שלי שמסמן לי על השינויי המבורך שאני עושה כל יום מחדש
.
.
