על אמונה בעצמי ובכלל
אני מסיימת הרצאה.
ניגשת אליי אישה מדהימה עם עיניים מבריקות מדמעות, מסתכלת עליי ואומרת: “אני רוצה לרזות רק בשביל שיכבדו אותי, שיקבלו אותי. כלום לא מעניין אותי חוץ מזה. אני שונאת את עצמי, אני לא יכולה לסבול את עצמי יותר. מילדות כולם מסתכלים עליי כשמנה. אני חלשת אופי, פשוט חלשה. בכל מקום מזלזלים בי כי אני שמנה… נמאס לי…”
דמעות חונקות את גרונה.
אני מסתכלת עליה ושואלת: “האם את מכבדת את עצמך? האם את מקבלת את עצמך? האם השומן מפריע לך?”
שקט. שום מילה.
“איך אני יכולה לקבל ולכבד את עצמי כשאני שונאת את עצמי?!” היא עונה.
“האם יש מישהו בעולם שפגע בך מאוד?” אני שואלת, “שהביא אותך למצב שאת ממש, אבל ממש, לא סובלת אותו?” (אני שונאת להשתמש בביטוי שונאת).
“כן”, היא משיבה.
“אם אותו אדם יבקש ממך משהו, אם אותו אדם יצטרך דבר מה – תסכימי?” אני שואלת, “אם תראי אותו, האם תכבדי אותו ותשאלי לשלומו?”
“האדם הספציפי שאני מדברת עליו, חלי, לא נעים לי להגיד לך, אני אעבור צד כדי לא להסתכל עליו לעולם”.
אני מסתכלת עליה ומבקשת ממנה לבוא איתי רגע לשירותים, היא מסכימה. אנחנו מגיעות. אני מבקשת ממנה לעמוד לרגע מול הכיור, והיא עדיין לא מבינה מה אני רוצה.
שתינו עומדות מול הכיור. אני מבקשת ממנה להרים את הראש ולהסתכל במראה.
“את מכירה את זו שנמצאת שם?”
“כן, מכירה. אבל אני שונאת אותה”.
אני מסתכלת עליה ושואלת: “מה היא עשתה לך כל כך רע בחיים שאת שונאת אותה? במה היא פגעה בך? מה היה כל כך נורא שהגעת למצב של שנאה כלפיה!? היא העליבה אותך? בגדה בך? גנבה ממך? השפילה אותך?”
“לא. לא יודעת”.
אני מבקשת ממנה להסתכל ולהגיד לי מה היא שונאת בה. תאמינו לי, זאת אישה יפה!
“תראי, תראי… את הסנטר הכפול, תראי את הידיים…” היא ממשיכה.
“די! עצרי!” אני עוצרת אותה, “עכשיו תסתכלי ותגידי לי מה את אוהבת בה”.
שקט. דקה, עוד דקה… שקט.
“תמשיכי”, אני אומרת לה.
“את העיניים שלי אני אוהבת”, היא עונה לי, “והאמת, יש לי שפתיים יפות…”
אני מסתכלת עליה ושואלת אותה שוב: “אם היית צריכה לעזור, לתמוך, לחבק את אותו אדם שאת שונאת, היית עושה את זה עבורו?”
“לא, חלי, לא!!!”
“אז איך בדיוק את רוצה לעזור לעצמך, להכין לעצמך, לכבד את עצמך – אם את שונאת את עצמך?! זה לא עובד ככה! איך את רוצה שיכבדו אותך, שיאהבו אותך, שיקבלו אותך, ואת – את שונאת את עצמך?!
הכול מתחיל מבפנים. לפני שאת מתחילה לנסות לעשות שינוי, לכי הביתה ותשלימי עם עצמך. את לא יכולה לדרוש מעצמך, להשקיע בעצמך ולפרגן לעצמך ממקום של שנאה. לכי הביתה ותנהלי עם עצמך שיחה. תשלימי עם עצמך. ביום שבו את תקבלי את עצמך, שאת תכבדי את עצמך, שאת תלמדי לדאוג לעצמך – כולם יכבדו, יקבלו ויאהבו אותך.
את לא יכולה לדרוש מהאחר את מה שאת לא דורשת ממך! מה שאת רואה מהסביבה זה לא אותם, זה את עצמך!”
זו הייתה אחת השיחות הקשות שחוויתי. עצוב…
אבל בואו נחשוב רגע אחד.
אם אנחנו לא נאהב, נכבד ונקבל – למה בדיוק אנחנו מצפים מהאחרים?
קל לנו יותר לבקש מהסביבה להשתנות, אבל קודם כול הגישה שלנו לעצמנו צריכה להשתנות.
אז זה הטיפ שלי ממני אלייך באהבה להתמודדות בסופ”ש הזה:
אהבה עצמית מתחילה בצעדים קטנים, כשאת עושה את הקניות לשבת תדאגי קודם כל לעצמך, כשאת מבשלת ארוחת שבת קודם כל תדאגי לבשל את הדברים שאת אוהבת ואז תהיה רגועה ונינוחה יותר לבשל לכל השאר ולא תצטרכי “להסתדר”, אישה מאושרת היא אישה שקודם כל טוב לה ואז יש לה יותר כוח לתת אהבה ולאפשר לעצמה לקבל אותה חזרה.
חשבי איזה דברים את אוהבת לעשות ותפני להם זמן שעה, שעתיים או אפילו קצת יותר רק עבור עצמך סופ”ש הוא זמן מנוחה והטענת המצברים שלנו לשבוע שיבוא. תדאגי קודם כל לדאוג לעצמך.
אני יודעת דבר אחד: ביום שבו השלמתי עם עצמי, ששחררתי את הכעסים, ביום שבו למדתי לכבד את עצמי – זה היה היום שבו התחלתי לחיות.
קבלת אהבה וכבוד מהסביבה מתחילה מאהבה וכבוד עצמי.
סופ”ש נעים.
