אני מאוד יכולה להבין אותך.
לכולנו יש רגעים של יאוש וזה בסדר וזה מותר, וזה הגיוני ואנושי שזה יקרה.
אבל- את צריכה להבין שהיאוש לא רק שמחזיק אותך באותו מקום, אלא גם מושך אותך חזק אחורה.
אז תחליטי כמה זמן את רוצה להיות מיואשת, ומתי את מפסיקה להיות מיואשת ונאבקת בייאוש ומראה לו שאת חזקה ממנו.
מה יגרום לך להמשיך לרדת?? רק הכוח רצון שלך.
האם כל חייך תצטרכי למדוד כפות וכוסות? אולי. אני הגעתי למסקנה לגבי עצמי שיש לי בעיה עם אוכל. תמיד הייתה, ותמיד תהיה. זה הדרך שלי להתמודד איתה. שלא תחשבי שאני לא מרשה לעצמי לאכול מחוץ למסגרת (אני מרשה והרבה), אבל על כל יום שאני חוטאת בו, אני “משלמת” בשלושה ימים שאני יודעת שאני צריכה להיות ישרה כמו סרגל עם הכפות והכוסות כדי לכפר על זה שביום אחר לא מדדתי.
מאחלת לך שתיפטרי מהיאוש במהרה.
ושהחיוך יחזור לפרצופים.