אני בן 37. הצטרפתי לקבוצה במעלות ביוני אשתקד. הגעתי למשקל 106, עליה של 20 קילו מאז שהתחתנתי בשנת 2004. כמו כולנו, השלמתי בשיטת "הסלאמי ההפוך" עם העליה המתמשכת במשקלי, קילו אחרי קילו, מידת מכנס אחרי מידה, עד שהגעתי למשקל השיא. קרובת משפחה שלי נחלה בעבר הצלחה במאבק שלה במחלת המשקל העודף, לכן החלטתי להצטרף לקבוצה, לאחר שנכשלתי בכל הנסיונות האינדיבידואליים! למזלי, הצלחתי "להפקיד את גורלי" בידי השיטה, ולאחר שבוע אחד שבמהלכו פיקפקתי ואמרתי לאשתי "אני אוכל יותר מדי, בטוח אעלה במשקל" (החשש כמובן התפוגג בשקילה הראשונה), האמנתי בשיטה, והתוצאות לא איחרו לבוא. תוך שנה, השלתי 16 קילו והגעתי לשמירה, עליה אני שומר בקלות ובכיף, אם כי בקנאות, יותר מחודש! עד כאן, הסיפור שלי נדמה כחוויה שעברו הרבה משתתפים, ואיני מקל ראש בכך. במפגש האחרון עברנו על דף היחידה, וכאן אני רוצה להתעכב, שמא אוכל לתרום לאחרים במסע שלהם. משכה את תשומת ליבי הפסקה הראשונה שדיברה על הוויתור! במובלע, נכרכה המילה הקשה הזו עם האלטרנטיבה של "בחירה". כשאני שומע את המשתתפות מדברות על קשיים, אני מבין מדוע לי היה יחסית קל להגיע למשקל השמירה: הן מדברות על וויתור, בעוד שאני בחרתי באופצית "הבחירה".. קשה עד בלתי אפשרי לוותר על דבר כה מפתה כמו האוכל, בוודאי שלתקופה ארוכה! מאידך, יותר קל להגיע לבחירה באורח חיים נכון, לראות בשיטה בחירה במוטב ולא וויתור על אוכל! אשרי המגיע להחלטה כזו, כי היא הערובה לירידה, ויותר חשוב, לשמירה. ציינתי שהגעתי בזכות קרובת משפחה, בזכותה גם אני מצליח לשמור, חסד שלא ניתן לה: אני פשוט משקיע מאמצים חשיבתיים לשכנע את עצמי שאיני מוותר על כלום (מה שלא צלח אצלה). טיפים יש ללא סוף – תמיד המותרת היא הדבר הכי מושחת: עוגה גדולה במיוחד, סטייק שמורכב משומן וקצת בשר ועוד שחיתויות. כך אפשר להרגיש אנושי, כאחד שיכול להשתולל ולזלול ועדיין להיות בשמירה ושליטה. כיצד מאזנים, גם אם המותרת חורגת מגבול ה-600? אמרו חכמי הרחוב: "אם הרוב טוב, הכל טוב"; לכן אני מקפיד לעשות את התוכנית כלשונה, גם אם חרגתי במותרת (או המותרות) או "גנבתי" מעט. מאחל לכולנו הצלחה והארה, הקשיבו למנחים והאמינו בשיטה, אחרת מדוע לשלם כסף ולטרוח שעה וחצי כל שבוע? ברכות לכולם, ונשיקות לאוסי המקצוענית הכי מצחיקה שיש..
נכתב ל – אוסנת – המדריכה של מעלות
