היי חלבה היקרה
אני כל כך מזדהה עם כל מילה שכתבת (חוץ מהקטע עם החתונה:) אם תחזרי יומיים אחורה בפורום תמצאי הודעה שלי שמספרת על כמעט אותו הדבר בדיוק.
אין לי פתרונות, אבל מצאתי שהחיבוק שהפורום נותן, ועצם ה”ווידוי” נותן המון כוח.
הרי אנחנו כבר יודעות שאנחנו מסוגלות לעשות את זה- כי כבר עשינו!
אבל יש משהו וזה כנראה קורה בגלל מתח/לחץ שמחזיר אותנו הביתה לחום ולחיבוק ולנחמה שהאוכל נותן.
אבל זו הרי אשליה, רגשות האשם והתחושה המגעילה של אחרי בליסה לא באמת שווה את זה.
אבל אנחנו לא מקשיבות לקול הזה כשאנחנו באטרף וכשאנחנו מחליטות לשבור את הכלים.שם שום קול פנימי לא נשמע חוץ מזה שאומר לאכול הכל ומהר כי היום זו ההזדמנו האחרונה הרי מחר אנחנו שוב חוזרות לתכנית.
ואני כותבת לך ומדברת גם לעצמי (ואולי בעיקר) ומקווה שביחד נצליח להתחזק ולעבור את המשבר הזה ולהמשיך הלאה, להבין שזו דרך חיים, שאנחנו לא מהסוג שיכול רק לטעום ביס קטן מידי פעם , כי זה או הכל או כלום.
ועד שגם הגוף שלנו יבין את זה אנחנו חייבות להיות חזקות, ואף אחד בעולם לא יכול להיות חזק כל הזמן.
אני מאמינה בך כי אני מאמינה בעצמי, ואני יודעת שהגל הזה יחלוף
שולחת לך חיבוק ענק ונושם
קחי אויר – אני לוקחת ביחד איתך
אנחנו נעבור את זה
.
.
