השבוע עברנו “חוויה” מטלטלת, כישראלים.
שוב, עמדנו פעורי פה וקצרים מלהושיע, מוכי תדהמה וכואבים, לנוכח ניסיון מוצלח של יד הרשע להגיע לכל פינה בה אנו נמצאים.
זה כואב כשזה במלחמה…
זה כואב כשזה פיגוע בקניונים, באוטובוסים ובבתי קפה…
זה אותו כאב ואפילו יותר כשאנו נתפסים בחופשה מחוץ לגבולות המדינה.
להציב יעדים / להגיע למטרה אלו הם צמדי מילים שאנו משננים לעצמנו יום יום ומתייחסים אליהם כאל הישג במובן החיובי של המילה. משהו שיש לשאוף אליו.
למרבה הצער אויבינו רואים מטרה אחרת, אנו כישראלים – יעד ומטרה לזרועות הרשע.
אין מילים לנחם את משפחות ההרוגים, עם ישראל מתעטף בכאבו ומצדיע להרוגי הפיגוע הנורא.
היום כולנו כאחד מחבקים את המשפחות, מתפללים ומייחלים להחלמת הפצועים.
“כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים”
כשהלב בוכה רק אלוקים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
בתפילה קטנה חותך את הדממה.
שמע ישראל אלוקי אתה הכל יכול
נתת לי את חיי נתת לי הכל
בעיני דמעה הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת.
שמע ישראל אלוקי עכשיו אני לבד
חזק אותי אלוקי עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שיגמר כי לא נותר בי כוח.
כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
האדם רואה את כל חייו פתאום
אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת
לאלוקיו קורא על סף תהום.
שבת שלום והרבה אהבה לכולכם