הרזה: שלום לכולם, ולכולן, קמתי השכם, עם כאב בטן טורדני.
והכל בזכותה!
השמנה: אבל תודי, אוי כמה שהיה טעים!
הרזה: אבל אני לא זוכרת את זה עכשיו!
השמנה: בואי אני אזכיר לך!
הרזה: ללללאאאאא כואבת לי הבטן, חוץ מזה השתגעת, אני לפני שקילה!
השמנה: חיחי, לפני שקילה עאלק, למה לא דיברת על זה אתמול? או ביום שבת? איזה מצחיקה את, את יודעת בנינו ותרי, את כזאת שמנה שאפילו שאת עושה דיאטה את משמינה, שנתחיל לספר כמה אכלת בדיאטה?!
הרזה: אני לא בדיאטה.
השמנה: בטח שלא תראי כמה אכלת!
הרזה: זאת לא הסיבה שאני לא בדיאטה. אני בשנוי אורך חיים.
השמנה: נו, חכמולוגית, אז מה ההבדל?
הרזה: הפעם אני למדה שהמתמיד הוא המצליח, ומי שנופל יכול לקום.
השמנה: חח, טוב, מתגלגלת מצחוק, “את הרי יודעת שאת נולדת שמנה, ותמותי כזאת, אז יאללה על מי את עובדת”
הרזה: נכון – שמנה תמיד תהיי חלק ממני – חלק גדול וכל הזמן תתגנבי לי בפינות אפלות, וגם בצהרים היום ותאיימי להזדחל עליי לגנוב את חיי כפי שאני רוצה לחיות אותם, אבל- הפעם זה שונה, הפעם אני לא מרימה ידיים, אני נאבקת איתך כל שבוע,
ולא – אני לא מתביישת להגיע לקבוצה עם עלייה, כי אני יודעת, ששם מבינים אותי שם זה הבית שלי אף אחד לא צוחק מאישה שמנה, שקשה לה להכיל כסא בעצמה, או לעלות את המדרגות לקבוצה.
השמנה: טוב, נתן לזה הזדמנות, מה יש להפסיד? סוכרים ושומנים בדם?
הרזה: מה את מסכימה איתי?
השמנה: עד שאני אשכח מזה, כן.
.
.
