מי לא מכיר את הרגע שנתקפים ברצון עז לפרוק עול ולאכול כל הבא ליד – ה”בולמוס”
אתמול ניהלתי עם ה”בולמוס” דו שיח קטן ותוך כדי הבנתי איך אני יכולה לשלוט בו.
כשסירבתי פעם ראשונה ל”בולמוס” הוא עדיין תקף – כמעט ניצח
הרגשתי כאילו אני חייבת להמשיך להגיד כן ל”בולמוס”.
ואז החלטתי להגיד “לא” בקול רם למרות שלא הרגשתי כך – וזה עשה לי תחושה כאילו אני עושה משהו שהוא נגד הרצון שלי – כאילו משהו לא חיובי – הרי ה”בולמוס” קורא לי לא יפה לסרב…
הבנתי על עצמי שאיפשהו בי מרגיש לי יותר טוב להגיד כן לבולמוס באותה נקודת זמן – בתפישה של נכון ולא נכון – זה מרגיש יותר נכון – כאילו הדרישות שלי מעצמי – ממש מעוות..
כי הרי אחרי מספר דקות כשהבולמוס חולף אני יודעת שה”לא” לבולמוס זה הדבר הנכון – לא להיכנע לו
במשפט אחד:אני צריכה להכיר בעובדה שבזמן “בולמוס” אין לי ראייה מפוקסת ונכונה של המציאות.
מה למדתי: להגיד לא באופן מבויים – באותו רגע להרגיש רע עם זה – אבל אחר כך – אני ארגיש מנצחת !
.
.
