נכנסתי לפורום כדי לשתף מחשבה שעלתה לי הרגע.
חשבתי לעצמי כמה זמן נאבקתי עם הניסיונות להתחיל… חודשים, שנים…זה היה כל כך 'קשה'. פשוט לא הצלחתי.
והנה עכשיו אני עושה, אפילו התגברתי כבר על משבר בשבוע הראשון..והדרך היא אותה דרך שניסיתי תמיד.. אז איך זה שפתאום 'קל' לי?
כל ההבדל נובע מתוך האמונה בעצמי. עכשיו אני מאמינה בעצמי וביכולתי, אני מאמינה שאני אהיה רזה, אני רואה אותי בדימיון רזה.
עכשיו אני לא רואה את האוכל שבמרחק נגיעה אלא את המטרה שלי שהיא במרחק נגיעה.
האוכל תמיד יהיה שם, זמין וקל להגיע אליו והוא עושה לנו נעים לכמה רגעים אבל איפה זה מול מראה יפה יותר, בריאות טובה יותר, קלילות ושליטה על האוכל?
משבויים בתוך עולם שונה פתאום לפרוח, להתגנדר, להראות, להתגאות..במקום להתכנס, להתחבא, להעלים, להסתיר..
הייתי באירוע אתמול, לבשתי בלית ברירה מה שהיה לי העיקר שיהיה 'נוח וששום דבר לא יבלוט' או במילים אחרות – להסתיר כמה שיותר, ופעם ראשונה בחיים לא נכנסתי להיסטריה אלא התארגנתי ברגוע תוך כדי מחשבה שבתוך כמה חודשים הכל יהיה שונה ובמקום להסתיר אני אוכל לבחור להתלבש איך שבא לי..
וברגעים כאלה אני נזכרת כשטיפה קשה לי, בנואשות שמתפרצת כשצריך לצאת מהבית, כאילו מכריחים אותי לצאת..כי בכיף הייתי מתרצת תירוצים ולא הולכת לשום מקום. זה הכי קל..
אבל לא.. חלק מהשינוי הוא השינוי בגישה ולשבת בבית ולתרץ לא יתרום לי. אז את כל הקושי הזה אני מתרגמת למוטיבציה מטורפת והקשיים האלו בקרוב ישארו רק בגדר זכרון.