התוכנית של חלי היא דרך חיים עבורי: שפויה, ברורה, קלה לביצוע, מגוונת ובעיקר – כייפית (כי בין היתר יוצאים אחת לשבוע לפגישה עם המנה המותרת….).
אני שמנה בראש. תמיד הייתי. זוכרת שכילדה כשאמי היתה מגישה את האוכל בצלחות מרכזיות, מיהרתי להעמיס כמה שיותר על צלחתי, הרבה מעבר למה שיכולתי לדחוס, והבטתי כל הזמן בחשש אל עבר יתר הסועדים, לוודא שישאירו לי…
היום בת 42, עדיין מחפשת עוד. הרבה אוכל. המון אוכל. ההוא, המנחם, המרגיע, המרביץ לפעמים…
אני נאחזת בתוכנית כי היא מבחינתי גלגל הצלה בסיטואציות הלא פשוטות של החיים. לא משנה מה קורה, יש לי ארוחה עוד 3 שעות ו… יהיה בסדר.
מאמינה שלבד קשה יותר ולכן אני ממשיכה ללכת לקבוצה גם כשאני בשמירה ואני כותבת גם כאן בפורום, כי אתם נותנים לי כוחות להמשיך.
רציתי לשתף שהגשמתי היום חלום.
בעצם לא היום. ממש עכשיו.
דיווחתי הבוקר בגאווה רבה שרצתי 15 דקות.
כיוונתי בשעה 19.30 את שעון העצר בנייד ויצאתי לריצה קלה עם הכלבים שלי.
היה לא קל אבל לא עצרתי. המשכתי. גם כשהרגשתי שאוטוטו נשמתי פורחת.
באמצע ניסו לעצור אותי אנשים, היו פה ושם קריאות עידוד (בכל זאת קיבוץ וכולם מכירים את כולם) וגם קריאת “את משוגעת?” אחת…
חזרתי הביתה ומיהרתי להביט בשעון.
25 דקות!
לא נכון!
כן נכון!
וזה הזכיר לי את התהליך שעברתי בתוכנית: לא קל לפעמים, יש מעידות, יש קריאות מהצד (תפסיקי / כל הכבוד), אבל כל זמן שאני רוצה ומתמידה, יש תוצאות.
תודה שאתם כאן.
שיהיה לילה שקט.
איילה
.
.
