[אלמוני]

היי 🙂
אני בת 19. בעבר הייתי בקבוצה (כ-8 חודשים)וירדתי כמעט 40 קילו. מאז השמירה, עליתי כ-5 קילו, בתקופה של חצי שנה. לא מספר מטורף, אבל כואב לי שאני לא מצליחה לעצור את העלייה הזאת. כבר בקילו-שניים הראשונים, אמרתי לעצמי שאני צריכה לחזור לתפריט, ופשוט לא הצלחתי.
כרגע, אני לא שומרת על התפריט בכלל, ופשוט לא מצליחה לחזור אליו.
אני סטודנטית, עם אורח חיים מאוד לא מוגדר ומשתנה (יוצאת הרבה, אוכלת הרבה אצל אחרים) וזה פשוט קשה להתאים את התפריט לאורח חיים הזה.
ובלי קשר, ירדה לי המוטיבציה ברמות. מבחינתי אני כבר “רזה” אז אני יכולה להרשות לעצמי, כמו כל החברות שלי.
הבעיה היא שיש לי “ראש של שמנה”, אז אני לא יכולה לעצור בקצת. אם יש 3 סוגי עוגות – אני אוכל מכולן, ולא אסתפק בביס מזו שנראית הכי טעימה. כמובן שזו רק דוגמא להתנהלות הכללית שלי. ההתנהגות שלי היא “הכל או כלום” – או שאני בדיאטה רצחנית, או שאין לי גבולות בכלל.
המשקל פשוט ממשיך לטפס, ורע לי. רע לי מתחושת האשמה אחרי שאני אוכלת, מהעובדה שהבגדים לוחצים.
אני לא ממש יודעת מה אני מנסה להשיג בשיחה הזאת, אבל אשמח לעידוד ומילה חמה, או הצעות להתאמת התפריט לאכילה בחוץ, נניח.

תודה מראש :עצוב:

[אלמוני]

קבלי החלטה שמהיום (לא מיום ראשון. מהיום) את נצמדת לתוכנית. את כבר מכירה את התוכנית ואת יודעת שזה תהליך שהוא טוב לך ושאת מסוגלת להתמיד בו. ירדת 40 קילו!!!! קטן עליך עוד 5 !!!

נקי את הבית מפיתויים.
לכי מחר לסופרמרקט ותקני כל מה שאת צריכה על מנת לאכול על פי התוכנית.

תרענני בראש את התפריט. תציצי בו ותחליטי מה את אוכלת היום.

אל תדאגי למחר. כל מה שאת צריכה לעשות היום זה להצמד לתפריט שלך.

אולי… תצאי להליכה קטנה בערב רק כדי לסגור את הנושא בינך לבין עצמך.

קבלי החלטה !!

זה הצעד הראשון.

אל תתני לעצמך תירוצים למה את לא יכולה…

את יודעת שאת יכולה :שמח1: כבר עשית זאת בעבר.

בהצלחה 😉

[אלמוני]

ירדת כבר 40, אין מצב שאת לא יודעת מה לעשות. אין ספק שמצב “שמירה” קשה הרבה יותר מתהליך הירידה עצמו. ואסביר: כשאנחנו בתהליך אנחנו נשקלים מדי שבוע, פועלים לפי התפריט ויש לנו מטרה מול העיניים להגיע אליה. כשהגענו סופסוף לשמירה הוסיפו לנו מנה מותרת, קיבלנו “הוראות הפעלה” איך להתנהל במצב “שמירה” אבל יחד עם זאת חלק מאיתנו נכנס לאופוריה וכבר לא ממש פותח חוברת ומתעדכן בתחליפים. דבר נוסף: היעדר מסגרת תומכת. ההגעה למפגשים הקבוצתיים בשמירה חשובה לא פחות ואפילו יותר. הגעת ליעד הנכסף צריך רק לשמור ולשמר… הקבוצה היא המקום המתאים. חמודה, אל תתעסקי בהלקאה עצמית ופשוט חזרי לתפריט כי את ממש יודעת איך רק צריכה דחיפה. אז הנה דחפתי :אוהב:

[אלמוני]

“ראש של שמנה” זה מבחינתי לא אירוע חולף, אלא מצב כרוני. אבל את אמרת, לא אני…
תשאלי כל חולה סכרת שמגיע למצב של סוכר מאוזן האם הוא “יוצא לחגוג” או זורק את הכדורים לקיבינימט… ברור שלא.
ממחלה כרונית לא נרפאים. העובדה שקיבלת שתי מנות מותרות לא מאפשרת לך לפרוץ את כל הגבולות. זה רק בראש השמן שלנו.
אם תמשיכי בהתנהלות הזאת – הבגדים ימשיכו ללחוץ עד להתפקע. תחזרי להיות שמנה, מתוסכלת, עצבנית … יש צורך שאמשיך?
שמחה שירדת 40 ק”ג. זה הישג אדיר. אבל צר לי לאכזבך, העבודה מתחילה עכשיו. כשאין מטרה מול העיניים, כשאין משקל יעד, כשאין כלום, רק משקל שצריך לשמור עליו ולשם כך צריך את אותו כושר ואת אותה העבודה. ולא, זה לא קל יותר.
נאמר לא אחת שהשלב הראשון בשינוי הוא המצב בו האדם אומר: “אני לא מוכן לחיות יותר כך! לשם אני לא חוזר!”. את שם? זה מה שאת אומרת לעצמך? לנוח על זרי הדפנה זה נחמד, אבל לא מקדם אותך.
ולגבי התפריט: התפריט לא צריך להתאים לאורח החיים שלך. אורח החיים שלך צריך להתאים לתפריט. נשמע קיצוני? גם להעלות 40 ק”ג שירדו במאמץ רב זה קיצוני.
וזה אומר שלא משנה איפה את, גם אם קפצת לביקור בחלל החיצון, באמצע השיחה עם החייזר תוציאי את הסנדוויץ שלך ותאמרי לו: “סליחה, חביבי, אבל אני חייבת לאכול כל 3 שעות”. 😉
בהצלחה!
איילה

[אלמוני]

בימים האחרונים הצלחתי קצת לחזור לעצמי. עכשיו סיימתי סשן בישולים שכלל את הלזניה החלבית וכמה פשטידות (התגעגעתי…). אני מקווה שזה ימשך כך..
שוב תודה!

[מאת]

תגובות