[lee maman]

ערב טוב לכולכם…
פסטיבל מחולות כרמיאל מתקיים השנה כמידי שנה בשבוע הזה, שלישי, רביעי, חמישי. פסטיבל ענק עם מאות רקדנים ואלפי מבקרים. מי שלא היה שם לא יבין … אין דברים כאלה!!!

אני, גילי כהן מאור, רוקדת ריקודי מגיל 17 כבר 28 שנים.
מתוכם גם 11 שנים בלהקת מחול מקצועית. בריקודי עם אוהבת שורות ומעגלים אך יותר מכל אוהבת רקודי זוגות.
כל שנה ושנה אני בכרמיאל. אין דבר כזה שאני אוותר. אף פעם לא ויתרתי על הפסטיבל גם כשהייתי שבועיים אחרי לידת בני הבכור.
השנה אני לא שם!
כל החיים הייתי רזה. לא רזה שנולדה רזה… דווקא נולדתי עם גנים בעייתים. אבל פשוט הייתי רזה כי אכלתי לא נכון. הייתי חיה על תפריט של 900 – 1000 קלוריות בערך וסופרת בפעילות גופנית איך אני שורפת לפחות חצי. ואם לא לא הייתי נרגעת. אני מדברת על שנים. התנהלות של כמעט שני עשורים של שנים.
אבל, וכאן האבל הגדול… עברתי משבר גדול לפני שנתיים. זה לא המשבר היחידי שעברתי. תאמינו לי עשיתי בי”ס מהצרות שנפלו עלי, אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל. פתאום לא היה לי חשק ללכת ברגל או ללכת לאירובי, אח”כ חליתי בתת פעילות של בלוטת התריס ברמה הכי גבוהה של חוסר האיזון ולאט לאט התחלתי להשמין. או אז אחרי שנה של השמנה הפסקתי גם לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת בחיים שלי… לרקוד! זהו נסגר עלי העולם ומצאתי ניחומים באוכל… אכלתי לא כמו חזירה ודווקא לחם קל וכאלה אבל גם עוגות וכאלה ועליתי 21.5 קילוגרם. אפילו שלא אכלתי כמו חזירה לא היה סיכוי שלא אשמין כי האוכל שלי היה דל והגוף קיבל טראומה ממכת אוכל והשמין. אין אפס! אין סיכוי להשאר בדיאטה של 1000 קלוריות כל החיים. כשאכלתי קצת יותר הגוף שלי פשוט התחרפן… ולכן אצל חלי ממן אני מלמדת אותו הרגלים טובים.
מאז שאני בתוכנית ירדתי 3.5 קילו. זהו. ונשאר לי עוד לרדת 18 קילו (16 לפי משקל היעד) לא יאמן!!!
וכאן העצב שלי…
אני לא נוסעת לכרמיאל היום. לא הייתי אתמול וגם לא אסע מחר.

הכנתי את כרטיס הכניסה החינמי שלי לכל המופעים (בגלל שגם אני רקדתי על הבמות שם יש לי כרטיס חינם!)

לקחתי חופש וחיכיתי שהפסטיבל יגיע כבר…

הוצאתי את נעלי הריקוד לאיוורור. והכנתי אותם מבעוד מועד…

אבל אני לא נוסעת לשם. אני לא מסוגלת לנסוע השנה לכרמיאל.אף אחד לא מכיר אותי ככה שמנה. שנה שעברה הייתי (אז כבר התחילה ההשמנה) עם שישה קילו נוספים וכל הנשמות הטהורות הציקו לי. אני לא רוצה לחשוב איך יגיבו כשיראו אותי. בטוח מישהו יתעלף שם.. יתחילו לדבר מאחורי הגב ולרכל, או לשאול שאלות מציקות ופוגעות.וזאת מכה של רכילןות שלא נגמרת… אלפי אנשים מגיעים לפסטיבל כרמיאל. מאות אני מכירה. השאלות והמבטים לא יגמרו. אז אני נשארת בבית עם השומנים שלי.

אני יודעת שהרבה ממכן יגידו לי לשים פס, קצוץ וכו'… לא להתייחס לאף אחד. לא לספור אף אחד. אבל זה לא ככה באמת.את רוב האנשים שנמצאים שם אני לא מכירה אישית מאוד… ככה מכירים מההרקדות, אבל מכירים. היי מה נשמע וריכולים וריכולים… אבל אני לא רוצה לרכל ולהיות שם במקום הזה. רוצה לרקוד. ולא עושה את זה. כי לא בא לי שירחמו עלי ולספוג את כל לשון האש שלהם. זה לא אנשים כמו כאן בפורום שיבינו ויתמכו… אלה אנשים דורסניים. הם פחות מעניינים אותי ואני בכל זאת לחא הולכת לרקוד ולעשות את מה שאני הכי אוהבת בחיים, בגללם.

אני הבטחתי לעצמי שמתחילת ספטמבר , לא משנה כמה אוריד במשקל אני חוזרת לרקוד רקודי עם (על זה חלי הייתה אומרת שככה זה השמנים, תמיד מתכננים… זה בגלל שהתעקשתי להכנס לקבוצה בראשון לחודש ולא לפני, אז זה מה שהיא אמרה לי). טוב נו זה מה שהבטחתי לעצמי שאני חוזרת לעשות את מה שאני הכי אוהבת לעשות בחיים ומשלימה את כל מה שהפסדתי בשנה הזאת. ושבשנה הבאה אהיה בכרמיאל רזה מתמיד. זאת הנחמה שלי.
אבל אני בכל זאת עצובה. מאוד מאוד עצובה שהבאתי על עצמי כזה חורבן לגוף בכזאת חוסר אחריות שגורמת לי להפסיד דברים…

תודה למי שקרא עד הסוף את הקיטורים שלי …

תמונה שלי מלפני חורבן הגוף ואחריו… שלכם באהבה …גילי

[מאת]

תגובות