[אלמוני]

היי..הורדתי כבר 10 קג, יש לי בערך עוד כ12. אני מרגישה קצת תקועה, משהו כבר לא זורם. אני מתחילה לאכול קצת יותר ואיבדתי קצת מוטיבציה.. אוף

[אלמוני]

כן, זה קורה וזה יקרה.
כשהייתי בת 18 (באלף הקודם) היה לי חבר שהיה נוטה לדכאונות. בכל פעם שהתקיף אותו המצברוח הוא היה מכריז: “זה אני. תתרגלו”. לימים אימצתי את המוטו הטיפשי-ילדותי הזה להתמודדות עם המצב שאת מתארת, בתוכנית בכלל ובתהליך שינוי ההרגלים שלי בפרט.
התוכנית כולה היא עליות-מורדות, גם במשקל וגם בתהליך. כשהתחלתי את התהליך הייתי בתקופת “גן העדן” (זו שחלי מדברת עליה כ”רעל בעיניים”) במשך שנה וחצי!! אמיתי לגמרי! אנשים בקבוצה ביקשו עזרה, התלוננו על הקשיים, בכו על מר גורלם ואני באמת ובתמים לא הבנתי על מה הם מדברים. ואז מרפי ידידי (כן, זה עם החוקים המרגיזים, שארב לי בפינה) שלח אלי תזכורת בצורת אובדן מוטיבציה ענק לאחר ירידה גדולה. היא פשוט נעלמה. לאן? איש לא יודע. פתאום מצאתי את עצמי יושבת בקבוצה ומסתכלת על התהליך בצורה אחרת.
רק מהמקום הזה התחלתי לעבוד באמת; התחלתי לבקש עזרה, למדתי להשתמש בכלים שקודם רק שמעתי עליהם אבל הרגשתי שאני יכולה בלעדיהם. הקיצר, התחלתי לעבוד ממקום של “זה לא בא לי בקלות, אלא צריך להזיז הרים על מנת שלא אראה גם אני כגבעה קטנה”.
ויום בהיר התובנה הגיעה: הבנתי שלא הגעתי לכאן לסטוץ אלא למערכת יחסים ארוכה ומשמעותית. הבנתי שכמו במערכת היחסים שלי עם בעלי מזה 20 שנה, לאחר שירח הדבש נגמר ומתחילה הזוגיות, מתחילה גם העבודה. יכולתי אין ספור פעמים בדרך לומר לו: “זהו, נפרדים, לא בא לי יותר”, אבל כמו בתוכנית אני יודעת מה המחיר של לעזוב (הייתי שם – עליתי 30 ק”ג ב-4 חודשים בלי למצמץ), יודעת מה זה לחיות בלי לתת דין וחשבון לאף אחד וברגל קלה לדחוף את המשקל עמוק מתחת למיטה כדי שלא להתמודד עם המציאות המרה.
קארין היקרה, ברוכה הבאה לתוכנית. לפעמים היא מרגיזה (“ככה אני, תתרגלו”), לפעמים היא לא קלה, לפעמים צריך לבקש עזרה. מה שבטוח – היום מתחיל יום חדש. מתישהוא השבוע שתינו ניפגש עם המשקל, עם הקבוצה ורק אם נבחר בתוכנית ובכל הטוב שהיא מביאה איתה – המוטיבציה תחזור.
שבוע מקסים ובהצלחה.
איילה

[אלמוני]

איילה, אני חייבת להגיב למה שכתבת-
שני משפטים שהיו מוטו שלי במהלך הרבה שנים:
“כזו אני, תתמודדו” ו ” מה שלא למדתי עד עכשיו, אף אחד לא יוכל ללמד אותי”.

במשך שנים המשפטים האלה ליוו אותי וניהלו אותי בכל דבר בחיים.

רק בשנים האחרונות הצלחתי להשתחרר מהחשיבה הזו. חושבת על כל מיני תהליכים שעברתי עם עצמי מאז …

ולקארין- (רק תדעי שכבר כתבתי תגובה ונמחק לי, ואני משקיעה את הזמן בפעם השנייה כי ביאס אותי שנמחק, אז מקווה שתקראי)-

קחי לדוגמא תחילת קשר עם בחור חדש שרק הכרת, בהתחלה זה הכל ורדים ושושנים (לפחות ככה אנחנו רוצות לקוות ולייחל שהכל יהיה ורדים ושושנים).. יש התלהבות, יש פרפרים בבטן, יש תחושה שזה יכול להיות הבחור שאיתו נרצה להיות כל החיים…. אבל יכול להיות שבשלב כלשהו יתחילו בעיות, ואולי קצת שגרה, ואז מתחילים קצת לדשדש בקשר, ומתחילים לחשוב זה מתאים / לא מתאים לי…
נסי להשליך את זה על היחסים שלך עם התכנית. בהתחלה הכל טוב ויפה, ירדת יפה במשקל, הייתה לך מוטיבציה גבוהה… עכשיו מגיע השלב שקצת נכנסת לשגרה, ופתאום קצת פחות בא לך… את מכירה כבר את הכל ואולי קצת נמאס לך…

זה הזמן לעשות חושבים עם עצמך ולהחליט –
*האם שווה לי להשקיע בהמשך התכנית ??
תחשבי שהשאלה הזו היא בעצם כמו לשאול – האם את שווה את ההשקעה ?! כי בעצם את עושה את זה אך ורק למענך, ולא לאף אחד אחר.

מקווה שנתתי לך קצת משהו לחשוב עליו, ומקווה שתעני בחיוב על השאלה.

[מאת]

תגובות