[אלמוני]

עוד מעט,ב3.3 אני כבר סוגרת 3 שנים בחלי גרופ..התחלתי כבחורה צעירה לפני גיוס וקיבלה פרופיל 45 שהחליטה לעשות מעשה ולרדת במשקל ושמה לעצמה מטרה להגיע לפרופיל 97 שההשמנה בכלל לא תהיה מוזכרת בו,והצלחתי. והיום אני כבר אוטוטו בת 22.
פעם בגיל 16 ירדתי 30 קילו גם בדרך בריאה ואחרי שנה עליתי שוב הכל
אפילו המשפחה אמרה 'למה את נרשמת ממילא תעלי שוב'….אבל אני האמנתי
כשרק נרשמתי הצלחתי כמו שאף אחד אחר לא הצליח…כל שבוע 3 קילו פחות,2,קילו
הייתי הכוכבת של הקבוצה…הייתי במרחק נגיעה משמירה,כבר העליתי לפה תמונות של לפני ןאחרי והחיים היו נראים ורודים מתמיד. כשסגרתי 45 קילו פחות וכל היום קיבלתי מחמאות ועלו עלי בגדים של חברות והצטלמתי בלי הפסקה ,פה התחילה ההתדרדרות,מבלי לשים לב..מגניבה קטנה של עוגיה,התחלתי להיכנס להרס העצמי ,כשעברתי לבסיס סגור שסבלתי בו ,פרקתי בו את כל הדיכאון על האוכל.. ובמדי ב' הרי לא שמים לב שמתרחבים,אז שמים מעיל דובון,שמים פליז צבאי, ולאט לאט הפסקתי לצאת ולבלות ולהתסגר בבית מהבושה שלא יראו שעליתי הכל..זזה נראה כאילו אני את הכל משיגה בחיים,רציתי לעבור לבסיס סגור להדרכה-עברתי.כשהשתחררתי רציתי להתקבל לעבודה מסויימת והתקבלתי. אפילו 3 חודשים לפני השחרור הביאו לי לחזור לבסיס הפתוח שלי כי שמנתי ובאמת שם ירדתי שוב פעם כמעט 20 קילו ועוד פעם,מסיבות,בילויים,אושר….ואז כשהשתחררתי וחטפתי את “כאפת השחרור” פרקתי אותה שוב על האוכל ואז עוד פעם בלי לשים לב…פה עוגיה , שם עוגיה, וכדי לפצות על זה הייתי מוסיפה עוד הרבה..עד שהתייאשתי מלנסות ופשוט הייתי פורקת את הדיכאון על זה בכל מה שראיתי.ובכל הזמן הזה נתתי פה ושם גיחה לקבוצה..חזרתי לפני שבועיים לקבוצה ותוך שבוע ירדתי 3 קילו ,ואז כשהגעתי הביתה וקלטתי כמה שמנתי ושה3 קילו האלה בכלל לא מזיזים לי.פה נשברתי..אז היום אני לא יודעת מאיפה להתחיל,אין לי כוח שוב ,כל הזמן להיות במלחמה.
נמאס לי לראות חברים שלי מתויגים בפייסבוק בתמונות ממסיבות וזה נראה לי כיאלו אני בת 40 כי שכחתי כבר מה לצאת אז ביום שישי במקום לצאת ולבלות אני נשארת לבכות בבית
נמאס לי להירדם בבכי אחרי שאני רואה תמונות ישנות שלי ומתגעגעת לתקופות האלה
נמאס לי שגם ביום חם אני שמה מדים של העבודה עם סריג כי אוי ואבוי לי איך אני נראית רק עם חולצה לבנה מכופתרת
נמאס לי שחברות שלי עוברות ל'ריליישן-שיפ' בפייסבוק ולי זה נראה כל כך רחוק ממני ומי בכלל חושב על זה?!
נמאס לי לשבת בעבודה שלי שהיא נמצאת במרכז הקניון ולא להתרכז בה כי אני חושבת מה האלה מאחורה מדברים עליי
נמאס לי שאמא שלי עוקבת אחריי כל דבר שאני מכניסה לפה ונותנת לי על זה בראש אפילו שאני יודעת שזה מדאגה
נמאס לי שאני לא יכולה להיכנס לאיזה חנות שאני רוצה ולבחור לעצמי איזה בגד שאני רוצה
נמאס לי לחטוף שוב מבטים מרחמים מהמוכרות,שרק לפני זמן לא כזה גדול היו מתנפלות עליי ושואלות לעזרה
נמאס לי לשמוע”את כל כך יפה אבל……”
נמאס לי להתחמק ממצלמות וגם אם אני מצטלמת זה מסתכם בזום לפנים, אולי העיניים היפות יעזרו..
נמאס לי שילדים בני 14 מרשים לעצמם לקרוא לי בשמות חיבה ואז בשניה אני חוזרת להיות הילדה הקטנה בכיתה ו' שצוחקים עליה ואני לא מסוגלת לענות להם ומשתתקת
ובכללי,נמאס לי להרגיש שאני מפספסת את השנים שאמורות להיות הכי יפות..
פשוט נמאס לי .ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה,אני מרגישה שזה גדול עליי
וקשה לי להתחיל הכל מהתחלה,אני מיואשת…משהו בי אומר לי לוותר כי אני יכולה אבל הצד השני כבר לא מאמין שאני יכולה להתחיל הכל שוב
וזהו,הייתי חייבת לפרוק את מה שעל הלב שלי .

[אלמוני]

מכתבך הארוך נגע לליבי עד מאד, ולמרות שהיו לי סיבות רבות לכך – לא יכולתי להתעלם ממנו
ואני רוצה לתת לך מבט אחר – נוסף – שונה..
בעיניי, את הסיבות ל”נפילתך” שאת מתארת באריכות רבה כל-כך, אפשר למקד במשפט אחד ברור :
“…ובכל הזמן הזה נתתי פה ושם גיחה לקבוצה…”
כי אין כמו הקבוצה כדי לשמור עלייך – ואין כמו העולם שבחוץ כדי לשאוב אותנו אל חיקה של ההשתוללות
וכיוון שבתפיסתי, אין עונשים, אין הלקאות, ובכלל משתדלים מאד שלא להביט לאחור..
אני אומר לך – כי אין לי צל צלו של ספק שאת הולכת לעשות זאת שוב – ובענק !!
אין לי ספק כי בתוך זמן לא ארוך תהיי את זו שתתן לנו את הכח לראות את האור – שנמצא לא, אי-שם בקצה המנהרה, כי אם כבר בכניסה, בדלת, זו שאיתה מגיעים לקבוצה ושדרכה עוברים בעזרת הרצון, והמשכה הוא בהתמדה ובאמונה..
ואחרי שתקחי את רצונך ותפרצי איתו את הדלת, את כבר תשאבי פנימה, לבד, ובבטחה,
אל מקום שבו, אין – נמאס לי,
יש רק – כמה כיף לי :
כמה כיף לי להירדם בשמחה אחרי יום מאושר נוסף שעבר עליי
כמה כיף לי שגם כשקריר אני מסרבת לשום סוודר שלא “יעלים אותי”
כמה כיף לי שאני עובדת במרכז הקניון, ואין אחד שמצליח שלא לראות כמה אני..
כמה כיף לי שאמא שלי מסתכלת עליי בגאווה ובשמחה
כמה כיך לי שאני יכולה להכנס לאיזו חנות שאני רוצה, ולמדוד מה שבא לי..
כמה כיף לי לשמוע “את כ”כ יפה שבא..”
כמה כיף לי לא לפספס אף מצלמה שעוברת – אפ' בטעות – בסביבה..
ובכלל – כמה כיף לי שאני נהנית מכל רגע בחיים, ומרגישה שאני, אני היא השולטת בהם – ולא הם עליי..
פשוט כיף לי שהצלחתי להתמודד – וכעת אין שום דבר שגדול עליי …!!
ועכשיו, יקירתי – פקחי את העיניים
ויאלל'ה לקבוצה !, הצלחתך מובטחת – את במרחק נגיעה משם
כי כל מה שעמד בדרכך זה הרצון – ואותו כבר יש לך….

קחי חיבוק גדול ממני
והשיבי לי – בכך שתצאי לדרך..
א.

[אלמוני]

במצב שאת נמצאת כיום, לא טוב לך, זה ברור מכל מה שכתבת…

להיות שמן זאת בחירה, גם להיות רזה… את יודעת את זה כי כבר בחרת בעברך להיות רזה, ויכולת…

לא חשוב כלל מה שהיה, העבר הוא הסטוריה, תחליטי שאת עושה זאת שוב, כמו שאת יודעת עם אותו רעל בעיניים, אך הפעם את מבטיחה לעצמך שלא רק שאת יודעת לרדת במשקל אלא את יודעת שבחיים לא תיהיי יותר שמנה… זה אפשרי, את רק חייבת להאמין בזה…

אל תבטיחי לעצמך שלא יהיו לך מדי פעם נפילות… אך תבטיחי לעצמך שגם אם יהיו לך נפילות, את לא נשברת וחוזרת לתוכנית…. בלי כעסים ובלי נקיפות מצפון…

אז כדי שלא תרגישי ש”נמאס” לך מכל כך הרבה דברים, קחי אחריות ותחליטי שאת עושה משהו למען עצמך כי את מאוד מעריכה ואוהבת את עצמך… בדיוק מהמקום הזה, אין דבר שאת לא תצליחי לעשות….

שולחת לך חיבוק ענק מלא כוח לאהוב ולהאמין בעצמך…

:)) רבקהל”ה

[אלמוני]

אני מ-א-מ-י-נ-ה בך !! בת אל !!
ואת יודעת את זה…..
אני גם יודעת שאת מאמינה בעצמך..פשוט מעדיפה להתרכז באי הצלחה ובפחדים….לא כייף לפחד..תני לי יד…די כבר…
חאלססססססססססססססססססססססס
את כל כך יפה ! ומוכשרת ! ומצליחה ! תראי לעצמך…תראי לכולם…תראי לשומנים…איך זה שוב ושוב לנצח אותם..
אוהבת

[אלמוני]

מאחלת לך שתמצאי את הכח לאהוב את עצמך ולהאמין בעצמך…מגיע לך להיות מאושר עם או בלי משקל עודף…
שיהיה בהצלחה

[מאת]

תגובות