[אלמוני]

אחרי 18 שעות ניתוח
ושבועות של טיפול,
ג’רי שוחרר מביה”ח עם רסיסים בגופו.
ראיתי את ג’רי 6 חודשים לאחר התאונה.
כששאלתי לשלומו,
הוא ענה: “אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים, רוצה לראות את הצלקות שלי?”
סירבתי, אך שאלתי אותו מה עבר לו בראש בזמן השוד.
“הדבר הראשון שעבר לי בראש היה שהייתי צריך לסגור את הדלת האחורית” הוא ענה
“ואז, אחרי שהם ירו בי, כששכבתי על הרצפה, חשבתי שיש לי 2 אפשרויות: לבחור בחיים או במוות. בחרתי בחיים.”
“לא פחדת?” שאלתי
“הפרמדיקים היו נהדרים,” הוא המשיך, “הם אמרו לי שאהיה בסדר”
אבל כשלקחו אותי לחדר מיון, שראיתי את הבעת הפנים של הרופאים והאחיות, התחלתי ממש לפחד.
בעיניהם קראתי שאני אדם מת.
ידעתי שאני צריך לעשות משהו.
“מה עשית?” שאלתי
“ובכן, היתה שם אחות שצעקה לכיווני שאלות,” הוא סיפר. “שאלה אם אני אלרגי למשהו.”
“כן,” עניתי.
“הרופאים והאחיות הפסיקו לעבוד כשחיכו לתשובתי”
נשמתי עמוק,
וצעקתי: “כדורים!”
כשהם צחקו, אמרתי להם,
“אני בוחר לחיות, אנא נתחו אותי כאילו שאני חי, לא מת.”
ג’רי חי תודות לכישורי הרופאים, אך גם תודות ליחס המדהים שלו.
למדתי ממנו זאת.
בכל יום יש לך בחירה ליהנות מחייך או לשנוא אותם.

הדבר היחיד שבאמת שלך ושאף אחד לא יכול לשלוט בו או לקחת ממך –
הוא הגישה שלך,
אז אם אתה יכול לשמור על כך, כל שאר הדברים בחיים הופכים להיות פשוטים יותר.

(מתוך הספר אופטימיות נצחית)
ושתהיה לנו שבת מדהימה :אוהב:

[מאת]

תגובות