[אלמוני]

ברגעים שקצת קשה לי, שאין לי זמן פרטי לעצמי, שאין לי סבלנות למשהו או למישהו..אני מוצאת את עצמי מחפשת מתוקים לנחמה. והתחלתי ושוב הכשלתי את עצמי. אני נוראית… וזה אחרי שקיבלתי חוות דעת רפואית שאני חייבת לרזות…
:עצוב:
כבר לא יודעת מה לעשות. גם הקבוצה לא עזרה לי. אני לא עוזרת לעצמי וזאת הבעיה.
אני יודעת הכל כל כך טוב בתאוריה, אני ה'פסיכולוגית והיועצת' של אנשים אחרים..תמיד באים אלי לשאול לעצתי ואני לא יודעת לעזור לעצמי למרות כל הידע שבעולם ולמרות שאני מנהלת עם עצמי אלף ואחת שיחות ביום ומדרבנת את עצמי, האוכל שובר אותי. מרגישה שעולמי סובב סביבו..
מאוד מבואסת. מה יהיה? :מבולבל:
:מבולבל: :מבולבל: :מבולבל: :עצוב:

[אלמוני]

קודם כל כשאני שומע שמישהי אומרת “מבואסת” אני די אופטימי, באסה זו תחושה זמנית.
שנית, יש לי טיפ שאימצתי לעצמי השבוע. תסתכלי על ה”דיאטה” הזאת לטווח הקצר, כלומר, תאמרי לעצמך- “היום אני אשמור כמו שצריך”, למחרת תגידי אותו דבר. ואז תוכלי להציב לעצמך יעדים יותר ארוכי טווח. אחרי יומיים תאמרי לעצמך, “השבוע הזה אני אשמור…”
אני הצבתי לעצמי מטרה שהשבוע הזה אני לא חורג במילימטר מהתפריט, מחר אחרי השקילה אומר כמה ירדתי.
התחושה שעברתי בשלום את השבוע הזה בלי למעוד ולחרוג, גורם לי לתחושת גאווה עצמית מאוד גדולה. תנסי שבוע- מקסימום תרזי.

[אלמוני]

“מבחן האינטיליגנציה האמיתי הוא לא כמה אנחנו יודעים לעשות, אלא כיצד להתנהג כאשר אנחנו איננו יודעים מה לעשות…”
אור, לאור מה שכתבת את יודעת היטב למה כוונתי. את יועצת/פסיכולוגית/מאמנת של כל העולם ואשתו אבל כשזה מגיע לפיתחך את נופלת שדודה. למה??
כשאת מקיימת שיחות עצמיות ושואלת את השאלות האם את גם משיבה לעצמך בדיוק כמו שהיית משיבה לבאים לשאול בעצתך? נסי ותופתעי.
דרבני את עצמך כשם שהיית עושה כשחברה טובה שואלת לדעתך.
בעל הרצון החזק מעצב את עולמו במו ידיו… את חייבת לעזור לעצמך, ואנחנו כאן לעזור לך.
ועם שם כזה “אור” אין סיכוי שנוותר לך :אוהב:

[מאת]

תגובות