פסק הזמן האחרון שלקחתי מהקבוצה/מהתוכנית היה “קטלני” וגבה מחיר יקר – איבדתי את השמירה (וגם את השפיות).
או-טו-טו יכולתי לחגוג 6 שנים בתוכנית וכ- 5 שנים בשמירה.
הייתי סיפור הצלחה, פרטי שלי, לא יצא לאור במסגרת סיפורי ההצלחה בפורום אבל בהחלט הביא לי כבוד.
כנראה שהרגשתי בטוחה מדי, “מוגנת מהדחה”, לא הפנמתי את מה שלמדנו: שהשמירה דינה כדין הלוואה/פקדון יקר ערך שיש לשמור עליו בשבע עיניים.
בכל ראשון נתתי לעצמי קרדיט של שבוע לחזור למוטב ובכל סופ”ש שקעתי עמוק יותר.
ואז, חלי, הושטת לי יד וכמו השיר : “אני כעיוור אחריך הולך…” הגעתי לקבוצה כ”משתתפת חדשה”, שומרת בקנאות על מה שהשגתי עד כה ומקווה למזער נזקים ולחזור במהרה לשמירה.
אני לא רוצה להישמע יומרנית או “מורתית” (מלשון מורה) אבל יש לי מסר חשוב למשתתפות:
היצמדו למפגשים כמו אל התפריט, אל תמעיטו בערכם, הם הם אלו שנותנים לנו את הכוח ומתניעים אותנו לשבוע עבודה נוסף.
ולאלו שהגיעו לשמירה – אל תנוחו על זרי הדפנה, תחת זאת תהנו מהזכות להשתתף במפגשים פטורים מתשלום ותשמרו על פרופורציות נכונות.
אל תעשו את מה שעישיתי אני, או במילים אחרות: לא לנסות בבית!!!!
חלי – תודה ענקית.
“יש לך כוח של צבא שלם…” (אייל גולן, לא מקורי שלי).
“אין לי כלום בלעדייך, את הכוח שלי”
(אותו כותב אני רק גנבתי)
.
.
