שלום לכולם.
מאוד רציתי לכתוב כבר המון זמן כאן, משהו שהוא קודם כל בשביל עצמי ואולי גם יכול לעזור לאחרים ואם כן מה טוב.
אבל רציתי לכתוב ברגע של של שפיות יחסית. לא בכעס, ולא מתי שאני ב”היי”.
יש משהו שלי תמיד מאוד קל לשכוח. המשהו הזה קשור לעצמי. מעניין, אמא היתה אומרת גם את הראש שלך היית שוכחת אם לא היה מחובר לגוף האומנם? זה בידיוק כך.
למה אני אומרת? למה הראש לא מחובר לגוף?
אם הייתי מקשיבה לראש – הייתי יודעת כמו לכל כלי כיבול, יש כמות מוגבלת של מזון שאפשר לדחוס. אם הייתי מקשיבה לראש הייתי כבר שומעת את אתות האזהרה בזמן שהם מאותתים וצועקים “הגבלת מקום” – הגבלת המקום התמלאה – אפשר לחזור בפעם הבאה לאכול. אם הראש היה מחובר לגוף אז היה איזה תכנון לפי “הגבלת המקום”. ומה יקרה בעצם אפילו למג'ימיקס הכי משוכלל אם נדחוס בו יותר מהכיבולת המקסימלית? הוא ישבר!
אוקיי, אני לא בידיוק נשברת לשניים אבל, אני בהחלט מראה את כל סמני ההשברות האפשריים לגוף האדם אחרי דחיסה מעל למקסימום המותר. כל מערכת אפשרית בגוף צועקת ומתאותת לראש “הלו! תקשיב שם אנחנו סובלים פה למטה!”
אז באהבה ובהקשבה להבא, אמן יהי כוח הרצון 🙂
לילה טוב…
.
.
