[אלמוני]

שלום לכולם
משתפת אתכם בקורותי אתמול-שבת.
אני מהמרכז ונסענו אתמול לראש הנקרה.חשבתי שעם ישראל -אחרי שטייל
בסוכות,נרגע קצת ואפשר יהיה להינות מהמקום בשקט ובכיף.אז הסתבר שלא הייתי היחידה לחשוב כך והיו המון אנשים.אבל היה כיף.באמת מקום ייחודי שאין כמותו בארץ ותמיד כיף לחזור אליו.טוב -לאנשי הצפון מביניכם זה ודאי עניין שבשגרה.
אבל למה אני באמת מספרת לכם על כך?
מפני שכל הזמן צצו מולי אנשים מלקקי ארטיקים ושלגונים,מפצחי במבות וחטיפים מרשרשים-ואני תלמידה טובה בבית הספר של חלי ממן-אחרי 2 ארוחות בוקר ובקבוק מים צמוד -שבעה ומאושרת.כשהיינו צריכים לטפס את דרכנו חזרה לרכבל קיבלתי הוכחה פיזית ניצחת איזה כיף זה לעשות את העלייה הזאת-גם אם קצרה ביותר-בקלות ,במהירות,ללא דופק מהיר וחשבתי לעצמי כמה זה הרבה יותר טעים מעוד טילון דביק ומתוק וכמה כדאי לוותר על כל החטיפים האלה כדי לזכות בקלילות הזאת.
המוקש הגיע בארוחת הצהריים אותה עשינו ב”אידה” בנהריה.
התרכזתי בעיקרית בלבד ושתיתי מים וספרייט אבל המנה לא היתה “תקנית” ויצרה אצלי תשוקה למתוק,אולי גם בגלל העייפות.בקיצור כשהגעתי הביתה -השתדלתי ושתיתי הרבה,אבל חרגתי ואני מאוד מאוכזבת ומפחדת שלראשונה השבוע לא אראה ירידה .
אין בכוונתי לוותר ולכן אני משתפת אתכם כדי לחזק ולהתחזק.
שבוע טוב לכולנו.

[אלמוני]

אז ארוחה אחת בשבוע החולף היתה מאותגרת, אז מה? היום יום חדש, שבוע חדש, אוטוטו גם חודש חדש (חשוון), איזו תחושה זו ללכת בלי להתאמץ ולהתנשף? איזו הרגשה לא להתפתות למה שמסביב?
היה טעים במסעדה? אולי אם היית “מחזיקה” ולא טועמת היית נשארת עם חשק שהיה גורם לך “לעשות אהבה” (כמו שהמנחה שלי אומרת) עם המקרר בערב?
יום חדש, זכרי את ההצלחות – הן מקדמות אותך, הכשלונות – נשכח מהם במהירות אין במחשבה עליהם שום תועלת. המשיכי היום כפי שתכננת, עפ”י התוכנית
בהצלחה רבה

[אלמוני]

כמה יפה תיארת את הדביק המתוק מול הקלילות…
לוותר על השווא ולהתמקד בשווה… זו הדרך!! :שמח1:

[מאת]

תגובות