לא יודעת עד כמה אני יכולה לעזור לך, כי אני במצב לא רחוק ממך.
כל פעם הייתי מתחילה ונשברת.
עכשיו, בגלל שיש לי יעד ברור (בר מצווה של הבן), אני מחזיקה את עצמי בכוח!
כבר 6 שבועות בתהליך, ויכולה להגיד שככל שעובר הזמן – יותר קשה לי.
מתרגלים מאד לתוכנית (מבחינת ארוחות והרכבן) אבל זה נהיה (לי לפחות) יותר ויותר קשה לעמוד בפיתויים.
מה שאותי הכי מפחיד בכל התהליך הזה, זו העובדה שזה לכל החיים!
אין יותר ספונטניות, אין יותר את ההנאות האלה מהאוכל (שאצלי לצערי זו אחת ההנאות הבודדות שיש לי)
בקיצור – לא נראה לי שהצלחתי לעודד אותך, אלא יותר לפרוק את אשר על ליבי… :לאבטוח: