יש פטנט כזה שנקרא “הקופסה למקרי חירום” – מעין סליק בבית בו שמים דברים שאם כבר נופלים, שהנפילה תהיה רכה ולא כואבת.
זה ב-ד-י-ו-ק מה שאת מתארת פה.
לי אישית יש המוני ימים שאני מסיימת את שש הארוחות שלי, מסתכלת על הצלחת הריקה שלי ואומרת לעצמי בעצב: “זהו? נגמר? אין עוד?” :לאמבין:
ואז מתעוררת החשקיאדה. רוצה עוד! למה? מה זה משנה? איפה משיגים עוד אוכל, לעזאזל? :עצוב:
כאן, בשניה המזוקקת הזאת, קמים לתחיה כל הכלים שאנחנו מקבלים בקבוצה ובתהליך ואחד הכלים הוא, כן – כן, לא לנסות להתגבר על הרצון לאכול אלא לאכול עוד משהו קטן, אבל במתינות, בלי לחרב יום (או שבוע… :מבולבל: ).
כאן בדיוק נכנס לפעולה הסליק – “הקופסה למקרי חירום” – אם יש פתית בבית ועוד גבינה 3% – אזי ניצחתי! שתינו יודעות כמה קל לקחת 20 ש”ח, לרדת לאיזו פיצוציה ולפוצץ לעצמנו את הצורה עם 2,000 קלוריות, שאותן נאכל מהר מהר בלי להנות בכלל מהטעם…
וזה בדיוק מה שלא עשית.
אני אפילו לא יכולה לקרוא למה שקרה לך נפילה. מעידה? סטיה לרגע?
בואי נקרא לילד בשמו – הצלחה! :שמח1:
הפוסט שלך הזכיר לי (ואולי גם לך) שאנחנו רק בני אדם ולפעמים רוצים עוד. וזה לגמרי בסדר
כל הכבוד לך על ההתמודדות.
יום מקסים וסופ”ש כייפי.
איילה