סליחה
חודש אלול ידוע כזמן סליחות, הימים שלפני יום הכיפורים מביאים אותנו, מי במתכוון ומי מכורח המסורת, לחשבון נפש ושיח-עצמי.
מנהג הסליחות המקובל טרום הימים הנוראים נוטעים בנו הרגשת ניקיון המצפון, לכן אנו נוטים לסלוח גם לאלו שנשבענו לנטור להם לנצח.
רגע לפני כיפור אני שוב משחזרת מה בעצם גרם לי לכעוס עליה? זו שהלכה איתי לכל מקום שהיתה איתי 24/7 וגם טרחה להזכיר לי שהיא שם בשבילי בין אם אביט בה ובין אם אתעלם.
בכל בוקר הצטלבו מבטנו, בכל בוקר היתה בי משאלה מטורפת שהפעם אראה בה משהו אחר, שונה, רזה יותר, חטוב יותר, ידידותי יותר.
היינו קרובות, מהסוג שלא נפרדות, לא חברות של שחור או לבן.
היו לנו את הימים “החיצוניים” אז דאגתי שלא ממש יראו את כל כולך, השכלתי להתכווץ בבגדים שלא יסגירו.
היו לנו את גם הזמנים הפרטיים שלנו אחת על אחת.
שיחות נפש בצד אי-הסכמות, חיוכים בצד רגעי כעס: כאמור, לא רק שחור ולבן, אלא קשת צבעים רחבה.
אני מנסה לשחזר מה היה הרגע שבו הצליחה להוציא אותי משלוותי? לחצות קוים אדומים ולבגוד באמון, בחברות שלנו?
לא היו לנו בלקסיקון “שעות קבלה”. בכל פעם שרק זרקתי מבט לעברך הסתכלת עלי חזרה, פשוט היית שם בשבילי.
ויום אחד זה נגמר.
אני זו שבחרה להתנתק.
לא בלב שלם, לא בלי להשאיר דלת פתוחה, לא בלי סימני שאלה אבל בהחלט בהחלטה נחרצת ובהכרה מלאה.
מהיום אני הופכת את הלמה ל…למה לא?
ערב כיפור, אנשים נוטים לבקש סליחה “אם במקרה פגעתי”.
טרום כיפור ואני בוחרת לבקש סליחה ממך – ממני, מהדמות שבמראה… שהחמרתי, שהתעקשתי, שהקפדתי, שהייתי טוטאלית מדי, שלא הרפיתי ובעצם דרשתי ממך להיות 100% כשהייתי בעצם רק 50.
היום אני יודעת בודאות שהפתגם הנדוש “זו לא את זו אני” – כן תופס, לפחות ביחסים שלנו.
זו הייתי אני, לגמרי אני. אהבתי אותך בצורה “מצומצמת” מדי.
היום אני פותחת דף חדש, לבן, פרק ב' בזוגיות. מבטיחה לא לגרור לתוכה האשמות ו/או תסכולים. לקבל אותך as is אבל עם תוכנית עבודה שתוביל אותנו לזוגיות מופלאה.
לסלוח זו מעלה אלוהית ואני בוחרת לסלוח …. לעצמי.
גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל פורום מדהים :אוהב: