[אלמוני]

אספר לכם על משחק שרובנו מכירים ודאי. “דומינו ראלי” (עוד להיט מאילנית? אולי.

בכל אופן אני אנסה להשתמש במשחק כדי להעביר את מה שאני מרגישה היום. מטרת המשחק? להעמיד את החלקים במרחקים שווים. ובדחיפה אחת – שלב אחרי שלב באופן רציף החלקים יפילו אחד את השני.

1. תיאור מצב דומינו “רע-לי”

חלק1: אני אוכלת בצורה לא מסודרת –
חלק2: אני מרגישה לא טוב (פיסית)
חלק3: אני מרגישה לא טוב (נפשית)
חלק4: אני מכריזה על “דיאטה”
חלק5: אני שוברת את “הדיאטה”
חלק6: יש לי תחושות אשם, ואני מקזזת ארוחות
(עכשיו עושים סיבוב פרסה ישירות ל:
חלק7: (זהה לחלק 1) אני אוכלת בצורה לא מסודרת
חלק8: יש לי בלאגן בבטן
חלק9: יש לי בלאגן בראש
חלק10:יש לי בלאגן בלב
חלק11: אני מגלה שאני חוזרת על המסלול הזה, ונעשית שמנה.
חלק12: אני שונאת להיות שמנה!
חלק13: אני שונאת את עצמי?!
חלק14: אני “מפצה” את עצמי עם – איך לא? אוכל
חלק15: אני אוכלת את עצמי על זה
חלק16: אני מכריזה על “דיאטה”
חלק17: אמח שוברת דיאטה, כמובן

טוב, שוברים את הכילים ולא משחקים!

דומינו “ריאלי” – מצאותי יותר אותה דחיפה לבנים במרחקים שווים רק דחיפה בכיוון הנכון הפעם

חלק1: אני אוכלת בצורה מסודרת לפי תוכנית האכילה.
חלק2: אני מרגישה טוב (פיסית)
חלק3: אני מרגישה טוב (נפשית)
חלק4: אני מגלה שאני מיישמת אורך חיים חדש, ומכינה את עצמי יום יום ארוחה ארוחה.
חלק5: אני מגיעה לקבוצה ורואה תוצאות. אין אפס – מי שעושה תוכנית מצליח.
חלק6: אני שמחה!
חלק7: אני נמצאת בסביבה תומכת ומפגרנת, ואין לי סיבה לרחם על עצמי.
חלק8:אני ממשיכה בתוכנית הכל בכיוון הנכון, ואללי! המנה המותרת הגיעה (תקראו לזה הג'וקר)
חלק9: אני מגיעה לקבוצה ומגלה שלמרות שאני אוכלת מלא 6 ארוחות לשובע ומנה מותרת – אני ממשיכה לרדת.
חלק10: מחמאות, פרגון, האמת בקטע הזה החלקים קצת נרעדים וחושבים להשען לכיון השני (פחדים חששות ותחושה של “זהו” סיימתי לשחק בדומינו הזה)
חלק11: החלקתי? הדומינו נעצר לרגע
חלק12: המדריכה שלי, חברה שלי, הפורום, אני בעצמי מרימה מהר את החלק שיצא המסילה, ונותנים לי תפיכה קלה בשכם – מאמי לא נמדדים איך נופלים – נמדדים איך קמים.
חלק13: אני כמו גדולה ממשיכה להפיל חלק חלק בכיון הנכון, הקילוגרמים המיותרים נשארים מאוחר.

חשוב לזכור שדבר מוליד דבר, ירידה במשקל מפלסת את דרכינו לאהבה עצמית אבל בסופו של דבר גם מותנית בה. אם לא נאהב את עצמינו די הצורך, האויבת השמנה, שמזלזלת בעצמה ולא מפגרנת באמת יכולה לבקר אותנו התוצאות – תמיד הפיכות – אבל באמת יכולות להיות כאב רב.

מקווה שאשכיל לעשות כמו שהשכלתי לכתוב…

אוהבת את המקום הזה, ומודה לאל, לחלי, לאיה להורי שהביאוני עד הלום… סתם.. שמצאתי את הבית המקום החם

הבטחתי (לעצמי) .. ולכן אקיים!

[אלמוני]

היי תמי-לולה !!
נהניתי מכל שורה שכתבת ואפילו חייכתי….
את יודעת מתי זה נפסק ורציתי למרוט לך את הבלונד מהראש???
כשכתבת:”אני מקווה שאשכיל לעשות את מה שכתבתי”…..
יעני, מראש את מחליטה שזה לא יקרה…אין לקוות, לקוות זו מילת כבוד ללא…אני לא מרשה לך יותר להשתמש במילה הזו..
אני אעמיד אותך בפינה.!!!
אוהבת
איה

[אלמוני]

….

[מאת]

תגובות