[אלמוני]

לא יכולה יותר!
אמא שלי כל הזמן יורדת עלי..היום אכלתי 3 נקניקיות פרווה,היא אמרה שזה משמין,ואיך אני מעזה לאכול את זה,ושאני אשאר שמנה לנצח עם איך שאני נראית…לא עזרו כל הצטדקויותי שזה מותר בארוחת צהריים..
הלכתי עצבנית לחדר.
אח”כ כשכבר אף אחד לא היה בבית חטפתי עצבים ואכלתי פרוסה ענקית של עוגת שוקולד,ו2 לחמניות מאפה בית.

מרגישה מגעילה ושמנה עוד יותר.
לפחות יום ראשון אני סוף סוף אלך לקבוצת תמיכה.(כן,החלטתי להרשם..)
(שוקלת 66.2 1.61)

[אלמוני]

אף אחד לא יכול לשבור אותך.
קורה לכולנו ימים כאלה.
והחכמה והיופי, זה לקום הרגע ולנסות שוב מחדש!
אוהבת אותך!
אם תרצי, אני זמינה במייל :אוהב:

[אלמוני]

לכולנו ימים כאלו.
היופי זה הכח להחליט לקום ולהתנער ולהתחיל שוב.
אל תישברי, שולחת לך מפה חיבוק חזק ואוהב עם הרבה כח להתחיל מחדש.
ותמיד שאת נופלת תזכרי שלא קרה שום דבר.

אוהבת אותך.
ואם תרצי, אני זמינה ומחכה לך גם במייל.

[אלמוני]

שתבין מה מותר ומה אסור
וגם כדי שלא תוריד לך את המוטיבציה.

[אלמוני]

שיש לך את הכח והרצון לרדת במשקל
שאת מתאמצת ומשתדלת בשביל להיראות טוב. כן זה קורה גם בין אמא לבת ולא רק בין חברות או אחיות לצערנו..לדעתי ככה אמא שלך משכנעת את עצמה ומעודדת את עצמה על ידי כך שהיא יורדת עלייך..אני מנחשת איך שאמא שלך נראית לפי ההתנהגות שלה. אל תתני לזה לדכא אותך ולהכשיל אותך בדרך אל היעד..היי חזקה!!

[אלמוני]

יקרה, תדעי שאת תוכלי להזיז את עצמך רק ממקום ל אהבה אמיתית כלפי עצמך.
ומהבנה שזה טובתך…
את מחי דמעה. וקומי תסתכלי במראה ותגידי לעצמך כמה את אוהבת אותך ומתוך זה צאי יחד עם כולנו למסע שאין לו סוף…
שהוא דרך חיים.
את מהממת…
בהצלחה. :מאושר:

[אלמוני]

חנוש,
כתבת בסוף את הגובה והמשקל, זה תקין לגמרי!!!!
את צריכה יותר להוכיח לעצמך שאת יכולה להביא את עצמך לשינוי מאשר להוכיח לסביבה שלך.
האכילה שלך היא רגשית וזה מובן לגמרי,
אך השאירי את הכעס, המרמור, הסבל, היאוש, כל הדברים השליליים לא תורמים לכלום וההפך הוא הנכון, הם מזיקים לה.
אנא שמרי על עצמך,
אכלי כמו שאת תמיד עושה, תוכיחי לעצמך ולא לסביבתך.
ותשלחי את אמך לקבוצה איך לדבר עם ילדיה :ph34r:

[אלמוני]

גם אני מגיל צעיר נלחמת במשקל.
זה לא משנה מה יגידו, רק מתי שאני באמת רוצה אני מצליחה לשמור.
אני בטוחה שאם ממש תרצי את תצליחי ותמצאי כח רצון, וקבוצת תמיכה בטוח תעזור לך.
הכי חשוב שתאהבי את עצמך ותחייכי כי זה היופי האמיתי שלך.

[אלמוני]

אבא שלי תמיד היה מעיר לי על האוכל. לא היה לו מושג מה אכלתי רוב היום, אבל בפעם-פעמיים שיצא לו לראות כי זה היה בבית – תמיד היה לו מה להעיר. כילדה לא ידעתי איך להגיב וגם אני הייתי נעלבת, מתעצבנת (וכשאני עצבנית/עצובה אני אוכלת כמו משוגעת…) ואז רגשות אשם. אז אני מבינה אותך מאד.
כשהתבגרתי בפעם הראשונה שבעלי העיר לי על מה שיש לי בצלחת (בנעימות) אמרתי לו שאם הוא רוצה לעזור לי אז שלא יעיר לי על האוכל. שלא ייכנס לי לצלחת. שאין לו מושג מה אכלתי בכל רגע במהלך היום.
את צריכה להגיד לאמא שלך “אמא, אני יודעת שאת מנסה לעזור לי ושאת אוהבת אותי, אבל המילים שלך לא עוזרות, הן פוגעות בי מאד. אני מבקשת שלא תעירי לי על האוכל כי זה משיג את המטרה ההפוכה. אני מנסה לעשות את הדבר הנכון ואת יכולה לעזור לי על ידי זה שיהיו בבית המון ירקות ושלא יהיו ממתקים אסורים.”

[מאת]

תגובות