אני סופרת, כל יום שאני לבד, כל יום שאני מתמודדת בלי השוטר שלי. ארבעים ושמונה ימים הצצתי מאחורי הכתף ואיה לא הייתה שם. לא בגלל שהיא לא רצתה, אלא בגלל שלי היה נוח שהיא לא שם.
למזלי הרב (וכאן התודה הענקית שלי, אליך, איה היקרה), כל משפט, כל מבט וכל גרם היו חשובים לי. גם בשבועיים האחרונים, כן 12 יום ליתר דיוק מתוך הארבעים ושמונה, שחטאתי והרשתי לעצמי לשבור מוסכמות, הבטתי לאחור וידעתי שעוד מעט את תהיי שם.
היום אחרי תקופה ארוכה כל כך, כנצח, עליתי 800 גרם, שיכלו בקלות להיות 8 קילוגרמים (אני מסוגלת גם להרבה יותר- אני אוהבת אוכל….בתור מתנה,פרס,חבר,עם ספר, במקלחת, ברכב, בעבודה, בכל מקום אפשרי-תאמינו לי).
אני יודעת שזה היה המבחן הראשון שהעמדתי את עצמי (חשבתי שאני בוחנת אותך איה היקרה)ובטוחה שזה לא יהיה האחרון.
בכל פעם שהושטתי יד חשבתי על בתי שמביטה בי, היא הייתה השוטר החלופי שלי, אמנם לא הקפדתי על שתיה, התעמלות בכלל לא באה בחשבון, אבל שמרתי על פי ולא נשקלתי במודע.
התפללתי שניפגש ובשעת חולשה כמעט שנרשמתי לקבוצה אחרת. טוב שהמתנתי לפגישה עימך איה היקרה, החיבוק נתן לי כח להמשיך וכעת אני יודעת שאנסה יותר מתמיד לא לטעות. לא לתת לבתי את הפתח לחיים נוראים בצל המשקל עליו אני מביטה בפחד.
אני יוצאת מהעבודה כעת ויודעת שאני מתחילה שוב בקטן, צעד אחרי צעד כמו תינוק שלמד ללכת.
ואיה למרות שלא אמרתי לך, רזית יקירה ואת נראית נהדר (הלוואי עלי).
תודה מכל הלב ואל תכעסי שלא רציתי לחשוף את עצמי.
כאן מאחורי המקלדת הרבה יותר קל מאשר שעשרים זוגות עיניים מביטות בך.
מקווה שבשבוע הבאה אהיה בסימן ירידה ואין אופציה אחרת מבחינתי.
גילה
.
.
