הצלה ותקומה!
אתמול חברותי לעבודה החליטו לצרף אותי להגרלת משלוחי מנות. קניתי אחד מוכן, קטן וביננו, לא משהו בכלל. הבאתי אותו אחר כבוד לחדר הישיבות בבוקר ואז חשכו עיני: כנראה התנהלה שם תחרות שלא ידעתי עליה “מי ימצא את סל הכביסה הכי גדול שיש וידחוף פנימה כמה שיותר ג'אנק לפורים”. :סחרחורת:
יודעת שאין צורך שאמשיך בסיפור כי כבר הבנתם – זכיתי בסל הכביסה המספיק ל-9 ק”ג לבנים או לשלב הראשון בפיתוח של סכרת סוג 2. :כועס:
בידיים רועדות לקחתי אותה למשרדי. הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עלי ואז זה הגיע. השלב הזה בו אני מרגישה שזה הגיוני לי ומגיע לי לקחת קצת. מה, לא מגיע לי פיצוי עבור העבודה הקשה? בטח שמגיע לי. ומי שואל אתכם בכלל? אני רוצה ואני אקבל! 😉
התחלתי בקוביית חלבה קטנה, עברתי לשניה ולשלישית. בעודי מריירת על אוזן ההמן הממולאת בשוקולד, לקחתי את הסל למטבח המשותף, פתחתי אותו לרווחה ושפכתי את התקרובת על השולחן. “חג שמח חברות יקרות” הכרזתי והסתלקתי משם.
לאחר שעה הצצתי. לא נותר דבר. נשמתי לרווחה. הרגשתי מנצחת. :שמח1:
נכון, נצחון קטן, אבל בכל זאת נצחון.
פורים שמח חברים.
איילה
.
.
