היה היה אי קטן ושמו: “אי זקופי הקומה”.
באי הזה, מקור הפרנסה היה בתעשייה של קטיף פירות כתומים מעצים גבוהים.
תכנית הלימודים בכל בתי הספר התמקדה כמובן ב- צמיחה לגובה, כי ככל שהילד יגבה יותר, תעשיית הקטיף תהיה פורייה יותר.
וכך, בסוף שנת הלימודים, מדדו את גובה התלמידים.
אלו שגבהו על פי הממוצע- קיבלו ציון ממוצע.
אלו שגבהו מעל לממוצע- קיבלו ציון לשבח.
אלו שלא גבהו מספיק- ננזפו קשות על כך שלא השקיעו מספיק, שלא התאמצו, שלא היו מונעים למטרה.
כשיצאו התלמידים לקטיף- אלו שהגיעו לגובה העצים, עסקו בקטיף הפירות הכתומים. אלו שלא הצליחו להגיע, התחילו להפריע, וגם בגלל הדימוי העצמי שלהם שנפגע קשות. ובגלל ההפרעות, לא הצליחו לקטוף מספיק פירות.
תושבי האי המודאגים החליטו לשאול בעצתו של האיש החכם שבאי.
הציע החכם:
1. אפשר לנטוע עצים נמוכים יותר, שאליהם יוכלו להגיע גם הילדים הנמוכים.
2. אפשר לספק סולמות כדי שהנמוכים יגיעו לגובה.
שאלו אנשי העיר:
“וכיצד ניתן ציונים? האם ניתן אותו ציון לאלו שקטפו מהעצים הנמוכים כמו מהעצים הגבוהים? האם הילד שקטף בכוחות עצמו יקבל ציון כמו הילד שנעזר בסולם?”
אמר האיש החכם:
“אהה! זו שאלה חשובה. עליכם להחליט החלטה חשובה.
במה אתם מעונינים? בפירות או בציונים?”
– – – – – – – – –
“איש אינו יודע עד לאיזה גובה תדאה
עד שלא תפרוש כנפיים ותעוף”
סופשבוע מושלם יקירים :אוהב:
.
.
