ואז תפסתי את עצמי בידיים. כמו שלפני הדיאטה שנאתי את זה שהאוכל מנהל לי את סדר היום, עכשיו אני שונאת שהדיאטה משתלטת לי על היום, ועל המחשבות, ועל המוח ואז מתחילים בחישובים פסיכים, כמה עוד נשאר לרדת, ומה הגבול התחתון של ה- BMI ומה הגבול העליון שלו..
ברגע שהתחלתי לוותר על יציאות רק כי אני לא יודעת מה יהיה לי לאכול שם. אז הבנתי לעשות סטופ. ולחשוב..והגעתי למסקנה – לשחרר ולזרום כאשר התפריט הוא הבסיס. לדוגמא, עם הזמן שמתי לב, שוואלה, אני אוכלת באמת כל 3 שעות את הארוחות עד בערך 4 אחר”צ. ומשם, נפתח לי פעם יחסית עצום, כשאת הארוחת ערב אני אוכלת רק ב-10 בלילה!!! פעם זה הטריף אותי, ניסיתי לדחוף את הארוחת ערב בכח. וזה לא הלך, אז הקשבתי לגוף שלי- בין 4 אחר”צ ל-10 בלילה אני לא רעבה, אז למה בכוח?? והיום אני אוכלת את הארוחת ערב שלי בסביבות 9 וחצי – 10 בלילה, המון פעמים אני מוותרת אפילו על ארוחת לילה כי אני הולכת לישון. ותכלס, זה לא פגע בירידה שלי.
דוגמא נוספת – השבוע חזרתי ממבחן,והייתי חייבת משהו מתוק, יכולתי לקחת פרי, ועוד כוס דיאט קולה, ועוד תמר..אבל ידעתי שזה לא המתוק בו אני חושקת. והלכתי למקדונלד וקניתי גלידה בשקל תשעים, למרות שהיא מזמן כבר לא שקל תשעים :לשון: :לשון: , ביקשתי אותה בלי וואפל אלא בכוס, ו-וואלה זה עשה את העבודה, נכון שזה לא בתפריט, ונכון שזה אסור. אבל מצד שני אני לא חושבת שאני צריכה לייסר את עצמי. (והאמת שהגלידה הזאת, כשהיא בכוס, זה בסביבות ה-100-110 קלוריות, אז וויתרתי באותו יום על החטיף אנרגיה) אז ברור שאני לא כל יום דופקת גלידה, ואני לא אומרת לעשות מה בא לי. ויש להצמד לתפריט, אבל, יש גם לדעת לזרום…ולהקשיב לגוף מה הוא רוצה, מתי הוא רעב באמת ולא “רעב משעמום” כמו בתקופה שלפני הדיאטה..