קוראת את דברייך ומכירה מאד את התופעה…. ובעצם מי מאיתנו לא ?
טוש, הכי קל בחיים להרים ידיים ולשבור את הכלים… והרי אז מחכה לנו המדרון התלול של האוכל. או. קיי. אני מבינה שאת מנסה כל יום ונופלת כל יום, גם אני בעצמי עוברת תקופה זהה כרגע בתהליך הירידה שלי. פה עולה קילו, שם יורדת קילו וקצת, פה עולה אפילו שניים ויותר ושם יורדת קילו ויותר, אני גם חדורת רצון ומאד רוצה להתקדם בתהליך ומשום מה … אני מרגישה שאני מוותרת לעצמי, מרפה, מוותרת – אבל וכאן יש אבל גדול אני יודעת שאם לא אגיע לקבוצה – ההתרסקות במלואה תגיע ולכן אני לא מרשה את זה לעצמי. קודם כל, כצעד ראשוני, את חייבת, אבל חייבת לחזור לקבוצה – שם טמון הכח הראשוני והעצום שאת צריכה למען החזרה לדרך. עזבי שטויות מהבושה, לא גנבת, לא פשעת, להיפך – את בסה”כ אדם אנושי, נורמלי, שרוצה לעזור לעצמו לחיות חיים טובים יותר – לא מגיע לך, תגידי לי?
תפסי את עצמך, חזרי לקבוצה הקרובה, ומשם השמיים הם הגבול. כל יום שאת לא שם, את רק מסתובבת סביב הזנב של עצמך והק”ג רק יטפסו ויטפסו למעלה – ולשומן אין גבולות !!!
אז קדימה, אני רוצה לשמוע שחזרת – ואם את צריכה עזרה נוספת – אנחנו כאן תמיד ! תאמיני לי שכולנו כאן באותה קלחת !!!
לא כולם כאן בירח דבש ומלקקים דבש, גם אם לעיתים זה נראה. בתהליך יש תקופות טובות ופחות טובות – אבל תמשיכי ואל תוותרי לעצמך – רק כך מצליחים !!!
בהצלחה – הילושי