זאת בדיוק הגישה, אני מנסה לא ליפול לעצבות אלא לחבק את עצמי כמו שאת אומרת. זה לא קל אבל העצבות לוקחת למקומות די אפלים ולא כדאי להכנס לשם…
ובדיוק כמוך גם אני יוצאת להליכה או ספורט אחר כדי להחזיר לעצמי את ההרגשה של השיגרה הבריאה והטובה.
לי גם מאד מאד עוזר לדבר עם בעלי הוא תמיד מקשיב לכל החפירות שלי ותומך ומייעץ וזה עוזר לי לקבל פרופורציות.
אתמול התלוננתי בפניו שאני מרגישה שאני משמינה ואין לי מושג ממה ואני אוכלת כמו שצריך למרות הפיתויים…. אז הוא הסביר לי שזה דמיונות שלי ונותנים לי את הנסיון הזה מלמעלה כדי שאלמד לשחרר את האובססיה המטורפת שלי לגבי החיצוניות. ואחרי שניהלנו שיחה וניסינו לברר למה זה כל כך מפריע לי אם יש לי טיפה עודף משקל והגענו למסקנות (לא ארחיב כאן) אז פתאום הבטן שלי כבר לא הייתה נראת לי ענקית כל כך כמו קודם…
בקיצור לדבר עם מישהו שאכפת לו ממך זה מאד עוזר

מסכימה עם כל מילה שכתבת, “כי זה תלוי רק בנו…”
גם אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מארגנת לי סדר יום מלא
במיוחד בסוף השבוע על מנת לא לפתוח את המקרר והארונות…
הרבה מאוד פעמים אני יוצאת להליכה בישוב.
כל אחד מאיתנו צריך לעשות את מה שהכי עוזר לו להתמודד 😉 :שמח1: