דבי היקרה, כל כך מזדהה עם הדברים.
אני בת 39 וירדתי במהלך חיי במסגרות רשמיות 4 פעמים:
21 קילו
21 קילו
10 קילו
17 קילו

סה”כ ירדתי בחיי 69 קילו ועליתי אותם בריבית.
היום, עוד פחות משעה, אני מתחילה את התהליך מחדש!
בכל אחת מהפעמים כשעליתי התייאשתי והייאוש היה משמין והביא לעוד ועוד עלייה.
להתייאש זאת לא אלטרנטיבה שאני יכולה לבחור בה. מכירה את הדרך. הייתי שם. זה משמין!זה עצוב! זה לא בריא! עכשיו אחרי עליה של 17 קילו, כמעט בייאוש… אבל לא!

איך?

כמו שנירה אמרה…. אין לי כח להיות שמנה, עצובה, אומללה. אין לי כח להתנצל בפני הבן שלי ששוב אמא לא עומדת בדבריה, בהבטחה שלה לעצמה. אין לי כח למדוד בגדים ולראות שכלום כבר לא עולה עלי. אין לי כח להסתכל על תמונות מקיץ שעבר – מאושרת, חופשייה, בים ולוותר על כל זה.

אתמול הבן שלי אמר שכל הזמן יש לי תירוץ חדש, ממחר, מתחילת השבוע, אחרי היום הולדת שלי, אחרי היום הולדת שלו, אחרי ליל הסדר, אחרי החג, אחרי תיאלנד, אחרי ואחרי…
גם אני איבדתי את הדרך… הבנתי שאחרים יכולים להושיט לי יד, אבל רק אני יכולה לבחור ולצעוד בה.
אני משויטה לך יד כאן. אל תוותרי לעצמך ועל עצמך.
תשתפי ונצעד יחד. זה יעזור גם לי וייתן כח.

בהצלחה, יעל