אחרי שנה של חופשת לידה, טלפון משמח, הזמנה לראיון עבודה ראשון, התרגשות…. מה אלבש? כל השנה בבית, פסק זמן ממרוץ החיים, אם במשרה מלאה, הרשיתי לעצמי ללבוש טייץ וחולצות טריקו רחבות. שלפתי את המכנסים שלבשתי בברית המילה של רועי מתוך כוונה לבדוק כמה עליי להצר אותו…. אופס…. המכנס לא נסגר….קטן… איך זה קרה? איך זה ייתכן? הרי אמרו לי “תאכלי חופשי, את מניקה”… מה עושים????
אמנם לעבודה התקבלתי, אך תחושת חוסר האונים שאני כל כך מכירה החלה שוב ללוות אותי.
וכשהרגשות צפים, המבוכה והתסכול עולים, והשאלה “עד מתי?” נשאלת, הייתי מוכנה לעשות כל דבר כאן ועכשיו כדי שכל זה ייעצר, אפילו משהו שלא האמנתי שאעז, לשבת בקבוצת תמיכה…. הרי השמנה זה נושא שלא מדברים עליו, קוברים אותו עמוק בבטן… מדי פעם עושים תפריט/ כדורים/ מחטים משהו אינסטנט בשביל המצפון, עד הכישלון הבא, ואז שוב מתלבשים בשחור, מחטב, עקב גבוה, משתדלים להיות הכי טובים בכל השאר, ואז אולי לא ישימו לב למשקל.
17/1/2005 – מתנ”ס רבין בכרמיאל, השעה 15:30, נשים רבות, מעט גברים נאספים לחדר אחד, מנחה אחת מיוחדת עם טונות של קסם אישי, וכולם למשך שעה שלמה מדברים על השמנה תוך שילוב של הומור עם רצינות ומקצוענות…. מה, אפשר לטפל בזה?
זהו תחילתו של סיפור ההצלחה שלי, זה היום ששינה אותי ואת חיי.