•הקושי הכי גדול שחוויתי בדרך היה להאמין בעצמי. זה נגע בכל דבר קטן לגבי התוכנית.
הייתי צריכה להאמין שאני מסוגלת להגיע לאירוע ולא לאכול מכל הבא ליד רק כי נתתי צ’ק גדול.
הייתי צריכה ללמוד להאמין בעצמי שאני מסוגלת לאכול כמו שצריך גם בשישי ושבת ולהפסיק לחשוב שאלו יומיים שבהם הכל מותר.
הייתי צריכה להאמין שאני מסוגלת לקום ולעשות ספורט, וגם באמת לאהוב את זה.
הייתי צריכה ללמוד להאמין בעצמי שאני מסוגלת לומר “לא” לפיתויים ושאני יותר חזקה מכל עוגה או פיצה..
•קושי נוסף שחוויתי היה ללמוד לאסוף את עצמי ולקום מהר מהר אחרי נפילות. פעם כשהייתי נופלת הייתי כבר הורסת את כל השבוע. היום אני חוזרת לעצמי כבר בארוחה הבאה אחרי 3 שעות.
אני מבינה היום שמה שהכשיל אותי פעם אחר פעם זה שהלכתי עם השכל ואמרתי לעצמי שאם ניסיתי כל כך הרבה פעמים כנראה שכבר לא אצליח ואמות שמנה. הגיוני שחשבתי ככה כי השכל שלנו מוגבל באופציות, הוא עובד בטווחים מאוד מוגדרים. הוא עובד לפי ההגיון. אבל כשהתחלתי להצליח, התחלתי גם להאמין בעצמי וזה מה שהיה חסר לי- אמונה. הדבר המיוחד באמונה זה שהיא לא מוגבלת. אין לה גבולות. היא חוצה כל הגיון, זמן ומקום. כשהשכל נגמר- שם התחילה האמונה שלי בעצמי, ואיתה אני הולכת עד הסוף!!!