קודם כל אל תתנצלי, רואים שההודעה נכתבה מהלב ואני מכירה את הפעמים האלה שאתה מתחיל לכתוב ואחרי זה מוחק ומבין שאין טעם, או הבושה הורגת אותך.. אז קודם כל טוב שכתבת והוצאת מהלב.
באמת מרגישים שההודעה שלך נכתבה מכל הלב, ולכן אנסה גם לענות לך בצורה הכי כנה שיכולה להיות וסוג של מכל הלב שלי. ואני מנצלת מראש אם זה יישמע קצת לא נעים.
**בואי נשים לרגע בצד את העובדה שעלית באופן דרסטי במשקל. יש כאלו שעולים במשקל 10 קילו ומרגישים שעולמם חרב עליהם ויש כאלה במרגישים כך ב-40 קילו. מה שחשוב הוא איך שזה גורם לך להרגיש עם עצמך. לא צריך לעניין אותך מה שבני ביתך, חברים, בת דודה כזו או אחרת חושבים או לא חושבים עלייך. אני מאמינה שאם את עם עצמך נמצאת במצב שאת לא מרוצה ממנו, אז מכאן יתחיל השינוי. מקורות חיצוניים יכולים אולי לדחוף אותך לנקודה, אבל מי שיצטרך לקפוץ בסופו של דבר זה יהיה את. הם אולי יוכלו לעודד אותך מהצד, אבל מי שיצטרך לעשות את המאמץ (ותהיי בטוחה שזה כרוך במאמץ) זה את. אני מאמינה שמי שרוצה להצליח – יכול להצליח, אבל הוא צריך לרצות את זה. צריך בעצמו לרצות את זה. נכון שיש מידות שונות של רצון, ויש ימים שהרצון בשמיים ויש כאלו שהוא עמוק מתחת לפני השטח, אבל הוא עדיין שם.
**מבינה את התחושה של החיים שממשיכים והתקיעות הזו שאתה נמצא בה. גם אני עברתי את זה. לא רק בגלל המשקל, המשקל היה סימפטום של משהו אחר שעמד ברקע. וברגע שהמשקל התחיל להפריע **לי** (ואני מדגישה את הלי, ולא את הסובבים אותי), אז התחלתי לטפל בו. זה העלה את המוטיבציה בי לטפל גם בדברים אחרים בחיים שלי שאני לא מרוצה מהם. זה נתן לי בטחון והעלה לי את הערך העצמי. זה הביא אותי להבין שאני עושה קודם כל למען עצמי, שאני שווה את המאמץ.
**צאי מהמסכנות (של האוכל). כל עוד תהיי בתחושה שאת מסכנה תמיד תברחי למקום הזה של אוכל מפצה. האוכל הזה לא באמת מפצה על שומדבר הוא רק מוסיף עוד עול על הכתפיים שלך, על המצפון שלך, ייסורי המצפון ותחושת הדכאון שיבואו אחרי לא שווים ביס משום עוגה (או כל דבר אחר).
**המסכנות הנפשית שלא קשורה לאוכל – האם היא תעבור ?? זה תלוי בך. בואי נצא מהנחה שבאמת זה נובע מהעלייה במשקל ושאין משהו נוסף ברקע. תתחילי לטפל בעניין המשקל. אני באמת ממליצה לך להצטרף לקבוצה ולנסות למשך חודש אחד. ממליצה לך לנסות לשתף מעט אנשים ככל האפשר בהחלטה שאת עושה דיאטה. תעשי את זה בשביל עצמך. כי בסופו של דבר את אחראית לעצמך ואת צריכה לשים את עצמך בראש. אם באמת הדאון ומצבי הרוח (וזה לגימיטי לחלוטין) נובע רק מהעליה במשקל, אני בטוחה במיליון אחוז שלאט לאט זה יעבור.
נסי להצטרף למשך חודש לקבוצה. עד שלא תנסי לא תדעי, ומקסימום, תצליחי.